כשפגשתי לראשונה, לפני כעשור, את יורה (Ura) בורמטוב, סולן ומנהיג להקת ההבי מטאל "White Noise", הוא ישב על הרצפה לצד עגלת סופרמרקט מלאה זבל, וחיכה עם שאר חברי הלהקה – גרג פרל, ולאדי אגרונוב ומקס סובולב - שבעל חדר החזרות בדרום תל אביב יתעורר. שני מוסקבאים (מקס וגרג), סיבירי (בורמטוב), וצ'צ'ני (ולאדי), שביקשו לנגן הבי מטאל בארץ ציון ירושלים.
"אין לי משהו יותר משמח בחיים, חוץ ממוזיקה", אמר לי בורמטוב יפה התואר, שהיה אז כולה בן 17. במהלך העשור יצא לי בחדר החזרות ובהופעות לחזות בבורמטוב שר בצווחות את המטאל שלו. "המסרים בשירים שלי לקוחים מהילדות והטראומות משם. מרוסיה. אני יודע שלאנשים קשה לשמוע את הצווחות שלי, אבל הכאב שלי הוא רגש והוא קשה". "אנחנו צריכים לרוקן את כולם/קח אותי רחוק מכאן" - הוא שר ומקווה להזיז בזעמו משהו למישהו.
לאחרונה פגשתי את בורמטוב, שסיפר לי שלהקתו מוזמנת להופיע בפסטיבל מדובר ברוסיה. "עכשיו, כשסגרתי כאלה מעגלים ענקיים בחיי, אני יכול לדבר", יורה יורה מהמותן, וניצוץ ניצת בעיניו העצובות. "אחרי שעליתי מסיביר בגיל 11, שם הייתי צריך לשאוב מים מהבאר כל יום בשביל אמא לבישול וכביסה; אחרי טראומה מהארץ החדשה; ואחרי הילדים שנרגעו מלקרוא לי 'יא רוסי מסריח' - שאלתי את עצמי מה אני צריך לעשות. התשובה המיידית והמתבקשת הייתה - להתגייס לצה"ל. מצאתי את עצמי על מדים, נשבע אמונים לדגל, ורק חשבתי מה שולמן, סבא רבא שלי מהצד של אמי - שנשרף באוקראינה בפוגרום - היה אומר עלי היום".
שקר אחד גדול אחרי השירות מצא את עצמו בורמטוב משוטט פה ושם בעיר בלי הפסקה. "כמה שתל אביב נוצצת, ככה היא גם אפלה. הרחוב שנקרא חיפוש עצמי, יכול להיות מסוכן, אפילו רצחני. כל מה שאני מוצא ברחוב, זה שקר אחד גדול. כבר אז הבנתי שאני לא שייך לרחוב אלנבי ודומיו. לאורך כל התקופה לקחתי על עצמי בספינה עוד שלוש נשמות לא שונות ממני, אחרת לא היינו מתחברים ללהקת 'White Noise', המורכבת מגרג (גיטרה בס), מקס (גיטרה חשמלית) וולאדי (תופים)".
על פרשת הדרכים הזאת פגש בורמטוב את הרוקנ'רול בדמותו של אלי זולטא, מנהיג להקת "אלמנה שחורה", שפרש עליהם חסותו ופרש בפניהם עולם נטול סמים ואלכוהול, אך רווי באמת. "גם אם האמת כואבת", מחדד בורמטוב. אחרי כמה שנות עבודה אינטנסיבית, מצא את עצמו בורמטוב על מטוס בק טו רוסיה, לפסטיבל היוקרתי "רוק ליין", שבחר ב "White Noise" מתוך 300 להקות שהגישו את מועמדותן. "מרגע הנחיתה ברוסיה, הפלאשבקים הפכו למציאות. הריחות, הדמעות, הצבעים והזיכרונות, הכל נראה לי כל כך מוכר, אך מנוכר", משחזר בורמטוב את חוויית השיבה הביתה.
גם ב"רוק ליין" וגם בפסטיבלים שיבואו אחריו במרוצה, דאג בורמטוב לנפנף בדגל ישראל, שלדבריו, התקבל באהדה נטולת גילויי אנטישמיות. ועוד לא דיברנו על גדודי המעריצות הרוסיות שמסתערות עליהם בגלים. גם ערוץ רוסיה 1 (מקביל לערוץ 2 בישראל. א"ג) הגיב בזריזות ושידר כתבה המנסה לפענח את תופעת "רעש לבן" שמרעישה בווליום הולך גובר.
מה כל כך מיוחד במטאל?
"סגנון מוזיקלי הוא פונקציה של רגש. מטאל הוא פונקציה של זעם. הזעם יוצא בדמות דם, יזע ודמעות".