הנני כאן: יהורם גאון חוזר אל סמטאות ילדותו

הוא מתרגש. גם אני מתרגש. איך אפשר שלא להתרגש. כל ההיסטוריה של ארץ ישראל לפני קום המדינה, ושל מדינת ישראל שאחרי ההכרזה, נפרשת לפנינו כאן. עכשיו. ברחוב הזה, בשכונה הזאת, דרך הבתים,  באמצעות הסיפורים, וגאון רוצה לספר לי, לחלוק עימי, את הזיכרון הצורב מכל.

"קצת הלאה מפה היה בית תינוקות. טוב, לא בית תינוקות כמו בקיבוץ. ושם התאספו ה-35, הל"ה, לפני שיצאו לגוש עציון. הם היו אלים, מהאוניברסיטה העברית. והכרתי את כולם. הייתי איתם. פה, בבניין הזה, היה כלב שהיו משחקים איתו. הם יצאו מלמעלה, מרחוב ביאליק", הוא מצביע, "בחולצות לבנות. היתה שם מסעדה שהיתה מאכילה חיילים בסנדוויצ'ים ובמרק במלחמת השחרור, כולם התאספו שם, היה מעמד מרגש, לראות אותם יוצאים. חיכינו להם יום, יומיים, ואז התחילו שמועות שקרה להם משהו, הגענו לשם. אנשים ישבו ובכו, כשהבינו שכולם נהרגו".

יום ראשון בכביש 443. ושוב שיירות בדרך לירושלים. אנחנו משייטים בנינוחות במכוניתו של קונסול הכבוד של הונדורס, הלא הוא יהורם גאון, שהוא גם קונסול הכבוד של צ'ילה בדימוס והזמר הכי ירושלמי שאתם מכירים ושחקן עסוק מאוד (שצילם בחודשים האחרונים סדרה על המוסד בשם "המדרשה" עבור "רשת", סדרה על קבליסטים ועולמות עליונים, "הצורף", להוט, ועל הדרך גם 40 פרקים חדשים ל"סברי מרנן"). אז לא היה קל למצוא זמן. והלו"ז צפוף. וזמן דוחק. אבל גאון, יהורם גאון, חוזר הביתה. לנופי ילדותו. שבוע אחרי יום הולדתו ה-75, הוא שב ומתחבר למקום שמשם הכל התחיל, למקום שבו הוא התחיל. לשכונת בית הכרם. בירושלים.

 גאון בצעירותו. צילום: יח"צ

לא רק הלו"ז מחניק. חם באוטו. כי קר בחוץ. גאון מוריד את החימום מ-26 מעלות ל-25. טוב, גם זה משהו. "אני גר ברמת השרון 25 שנה, אבל אני הרמת שרוני הכי ירושלמי שיש", הוא מתחיל, "כבר אחרי להקת הנח"ל עברתי לתל אביב, כי כל העשייה היתה שם: אולפני הקלטות, אולפני סרטים, הקאמרי. זה היה קשה. קשה מאוד. הכל היה הרבה יותר רחוק. למדתי באוניברסיטה העברית יהדות ואסלאם, ולא סיימתי. הייתי אז בתרנגולים. הייתי עולה לירושלים בסופי שבוע על וספה. זה היה בלתי אפשרי. וזה כפה עלי לשכור דירה בתל אביב. 
 

"לבית הכרם, השכונה שבה נולדתי, קראו גם שכונת מופ"סים, מורים וסופרים. לפני כמעט 100 שנה הקצו להם קרקע במקום שכוח אל, לא בעיר, לא במחנה יהודה. בלילות היו יוצאים לשמירות, משמר אזרחי, מפני כל מיני תקיפות, בימים של פרעות. אבי היה מורה, ולכן היה זכאי לקרקע שם. אלקלעי, איש המילונים; לויצקי, שהיה דיקן הפקולטה למתמטיקה באוניברסיטה; אבישר, שהיה סופר; קבק, שכתב את 'במשעול הצר'.; צ'ריקובר, שאחראי לכל ספרי ההיסטוריה שלנו; וביאליק, שבמקום ביתו נשאר גל אבנים, נסע לאירופה להירפא ולא חזר. 
 

"נולדתי בהר הצופים, בהדסה. לא הייתה לשם תחבורה כמו היום. האוטובוס היה בכביש אחר, למעלה, ואמי הייתה צריכה לרוץ כשהיא כבר יולדת - וואלה אמבולנס, וואלה בטיח. בשכונה היו גן הילדים שלי, בית הספר העממי, התיכון, ואחר כך עברתי דרך הוואדי, עמק ציון, לגבעת רם, האוניברסיטה. שם, בעמק, לוחמי ההגנה היו עושים אימונים בנשק חדש, הדוידקה. ולא רחוק מכאן היה תע"ש. לשם היה אסור להתקרב, כולם ידעו שזה מקום סודי. 
 

"כל החיים שלי כנער היו בכיוון מזרח, אסלאם, מזרח תיכון. למדתי במגמת מזרחנות, מחמישית 19 שעות בשבוע רק השפה הערבית. את החופשים שלנו היינו מבלים בכפרים ערביים, במגמה מאד ברורה להמשך הדרך. אבל בשנייה האחרונה עשיתי סיבוב פרסה והלכתי לבחינה ללהקת הנח"ל. אחרת, בטח הייתי היום באוניברסיטה. 
 

"להקת הנח"ל הייתה חלום בלתי מושג. אורי זוהר, טופול, איתמר כהן, 'רחל רחל', 'כרמלית'. כשהופיעו בבניין ימק"א, הייתי עומד בחוץ ומאזין. ואז, בבחינות הבגרות, אמרה  לי עליזה רוזן: 'התקבלתי ללהקת הנח"ל'. הגג נפל לי על הראש. אז אמרתי לתובל פטר, האקורדיוניסט שניגן במסיבות ביה"ס, 'בוא נלך לבחינה'. ירדנו לפיקוד הנח"ל. שרתי את 'עגלה עם סוסה' ו'לימון לימונרו' והתחלתי את 'עין דור' של שאול טשרניחובסקי עד 'בחשכת הליל', ואז אמרו לי: 'נתקשר אליך'. ותובל ואני התקבלנו. בלהקה קראו לנו, לי, לעליזה ולתובל, 'העצובים מירושלים', כנראה היינו יותר רציניים"
 

זהו. עד כאן. ועכשיו לאחור. אל ההתחלה. השמש מפציעה. השמיים כחולים, העננים תלויים והאור צהוב וחזק, כמו שכתב פעם עמוס עוז, "באור התכלת העזה". גם עוז, משפחת עוז, היא חלק מהסיפור הירושלמי של יהורם גאון. 

בית הכרם היא אחת השכונות היפות בעיר הבירה. תערובת של כבישים מפותלים בין בתי אבן ישנים, עטופים בשרכים, צמחיה, מטפסים, הירוק מתערבב באספלט, ובבוקר הזה שקט פה, ונעים, וקר. קר מאוד. "הנה, שם", הוא מצביע לעבר הירידה, קצת אחרי שאנחנו עוברים את שדרות הרצל, "היינו עושים את הריצות  בשיעור התעמלות. הייתי אלוף בית ספר בריצות ארוכות, גם בעממי וגם בתיכון. לא היו פה, כמו היום, בניינים גבוהים וארוכים". 

 זכרונות מירושלים. גאון כנער. צילום: יח"צ

גאון מחנה את המכונית ברחוב שלו, רחוב החלוץ, מול בית הוועד. מרכז השכונה מני אז. הלב הפועם. היום הוא מועדון "ותיקי בית הכרם". חדר גדול, פשוט למראה, כיסאות מרופדים בסגול, איש עם קסקט, אישה עם חיוך, ועל הקירות תמונות ענק, בשחור לבן, של חלוצים. החלוצים הירושלמים מתחילת שנות ה-20, עם תחילת הבנייה, מאחורי המבטים הנחושים אדמת טרשים ובתים בודדים ברקע. ותמונות של ילדי הגן, ששכן ממש פה, מתחת לבניין, מ-1930, וכיתות ז'-ח' מ-1928, עם המורה הממושקף, בחליפה, דוד בנישתי. "מנהל בית הספר שלי", מציין גאון בגאון. 
 

"זה הבניין הראשון שנבנה בבית הכרם. וגם גן הילדים הראשון. היה פה", הוא מסובב את הבניין מבחוץ, "עץ תות גדול. ועליו היו שמים סדין וכל אנשי השכונה היו רואים סרטים. 'מדאם קירי'. ארול פלין. אנחנו, הילדים, היינו מתגנבים וצופים מאחור". "העץ נרקב, היה מסוכן", מעדכן הברנש בקסקט, "אז כרתו אותו". "כאן הייתה המכולת, קראו לה הצרכניה", ממשיך גאון לסייר ולהיזכר, "למעלה היו שלוש חנויות, אחת מהן שייכת ל'זקיינה', כי מכרה שם איזה זקנה". לצד הבניין פסל מתכת בצורת האות האנגלית b. בי, האות הראשונה בשמו של אחיו המנוח, בני גאון ז"ל. 
 

ויהורם, עטוף במעיל, לא עוצר. ממשיך. לוקח אותי לגן מקסים. שבילי אספלט חוצים אותו. עמודי החשמל מחלידים בשקט. "זה הגן הציבורי", הוא מתרפק, "הגן של כל האהבות הראשונות, מבטים ראשונים, מגע ראשון, הכל פה בחסות החושך. כילד, אני זוכר אותו כגן שאין לו סוף. והיום, הוא בסך הכל נמצא בין חתיכת כביש שמה עד הכביש הזה, בהליכה אל בית הספר ובחזרה ממנו". 
 

ומימין לגן, בניין שראה הרבה מאד נשיקות חטופות וספג את מה שגאון מכנה "השיגועים הראשונים": "לא נעים לי, אבל היינו זורקים לו אבן בדלת ובורחים. מה זה שיגועים? קח את לויצקי, היום פרופ' אלכסנדר לויצקי, מדען, חוקר סרטן, עומד בראש המכון לחקר החיים באוניברסיטה העברית, חתן פרס וולף. הוא היה חקיין אדיר וגם היחיד מאיתנו שהיה לו טלפון בבית, ומשם היינו משגעים את כל תושבי השכונה. 'שלום, זה גן חיות פה?'. 'לא'. 'אז למה אתה מדבר כמו קוף?'. "וברחוב", אנחנו מביטים על הרחוב המתעקל לו תחתינו, "היה רק אוטו אחד, מכונית אחת, של בואזון. כשהוא היה עובר, כל השכונה הייתה נעמדת ומסתכלת". 
 

מטפסים במעלה רחוב החלוץ, בואכה מס' 43, הבית שלו. אבל הבית כבר אינו קיים. רק חלק מגדר העץ נותרה בתוך השטח המוריק. יהורם מפליג בחזרה לשנות ה-40, שנים של שיגועים, אבל גם של מלחמה, ודם, ושכול, ואובדן. "כמו שאתה קם בוקר אחד לשלג, הכל לבן, כל הרחוב היה מלא במשאיות של השיירות לעיר. לא רחוק מכאן נמצאת נבי סמואל, אבל שם הפגיזו וכאן הסתירו אותן. אנחנו כבר פיתחנו מערכות יחסים עם לוחמי הפלמ"ח, שהיו הולכים ובאים. עשינו איתם ברטרים: הם היו נותנים לנו מלפפונים, ואנחנו מהחובייזה של סבתא שלי. 
 

"שנים אחר כך, ב-1954, אחרי הטבח באוטובוס במעלה עקרבים, הבית שלנו היה מלא בדמויות שהכרנו רק אחרי שנים, ירמי ברדנוב עם העין השמוטה, מאיר הר ציון, דני מט, כל אנשי 101 היו אצלנו, רצו לצאת מפה לפעולה בחברון, ישבו על מפות בחורשה למטה. לקראת הבוקר התחילו להתאפר, לשים הסוואה על הפרצוף, ואז הגיע האופנוע מטעם משה דיין, הרמטכ"ל, שביטל את הפעולה". 
 

וגם עמוס עוז כאן. כלומר, הסיפור עליו. "סיפור מאד מצחיק. פעם חיפשתי אותו עם גילה אלמגור בקיבוץ חולדה, ובסוף נאמר לנו שיימצא בבית הוריו בירושלים. שאלתי: 'איפה?'. 'בבית הכרם'. 'איפה בבית הכרם?'. 'ברחוב החלוץ'. אמרתי: 'מתחמם'. 'מספר 43'. הסתבר שאבא של עמוס עוז, פרופ' יהודה קלויזנר, ולידה, אמו החורגת, רכשו את הבת מאמי שרה. 

גאון עם משפחתו בתור ילד. צילום: יח"צ

"וממול", הוא מצביע לעברו השני של הרחוב, "במקום הזה, היה שדה ריק, וכל מי שהתחיל לבנות פה - מת. מקום מקולל שאף אחד לא העז לגעת בו, אז זה היה מגרש המשחקים שלנו. היו פה שתי חורשות, חורשת החורף וחורשת הקיץ. ומה שנשאר", הוא מביט, אולי הבחנתי בדוק של עצב, "זה העצים שאבי שתל. הוא שם מקלות, שייצאו ישרים". והם אכן ישרים, עצי הענק שמשקיפים על הבית שהיה פעם שלו, או מה שנותר ממנו. החיים והמוות מתערבבים להם שם, ברחוב החלוץ, וכמה מטרים משם מונחת אבן, פשוטה למראה, עם כיתוב שנותר מאז, מצבה לחלבן בשם שמעון לס, שנרצח ע"י ערבים. 
 

בעיקול למעלה הוא שואל אותי: "מכיר את שנקר? בית הספר? אז פה גר שנקר. האיש". וכמה צעדים משם כמעט גר המשורר הלאומי. "פה, בחורשת ביאליק, הייתה ערימה של אבנים. הבית שלו לא נבנה והערימה הזאת נשארה פה שנים אחרי מותו".
 

כל קטע של כביש. כל בית. כל מבט. הושט ידך וגע בהיסטוריה. סמוך לבית הספר שדרות אריאל, "ולמה אני מזכיר את זה? כי הן ע"ש אריאל טמס מכ"ג יורדי הסירה. על המצבה שנמצאת כאן הייתה מונחת צלוחית של שמן. כל עוד הייתי בשכונה, היא היתה שם. כשחזרתי לכאן, התברר שהצלוחית כבר נגנבה".
 

יורדים לכיוון שד' הרצל, בואכה הר הרצל. "אני זכיתי", שולף גאון עוד סיפור, "עם החברים שלי, הילדים, להיות בתוך קברו של הרצל לפניו. עוד לפני שהביאו את עצמותיו לקבורה, היה שם הבור. ירדנו פנימה בסולם, למקום הנצח של הרצל. זה לא נראה טוב שם".
 

בדרך לבית הספר עוברים ליד "מלון צנטרל", המרכז השני של השכונה, שם היו מכולת, שוחט, ירקן, ומכל זה נותר רק הבניין הכעור של חניון דניה. אבל הבניין של המכללה לחינוך דוד ילין הוא אחד הבניינים היפים, המרשימים והשמורים בירושלים. על קיר אבנים גדול, מעל המדרגות שבחזית מבנה, מתנוססת הכתובת "בית המדרש למורים העברי, כוננו דוד ילין". גאון מצטלם עבור העיתון, מספר על פרופ' אבי זוהר שהביא לכאן שני עצי ארז מלבנון, אבל אז נדחקות שתי נשים ציוניות מקסיקניות והוא נענה לצילום משותף, כמו גם עם השומר בכניסה. הבניין לבן. החלונות גדולים. עוטפים חלקת דשא מוריקה. והכל משדר שקט, שלווה, בטחון ואינטלקטואליות.
 

"אבא שלי, משה דוד גאון, היה בוגר המחזור הראשון של התיכון ששכן פה. ילין, בכבודו ובעצמו, היה המורה שלו. אחר כך אני למדתי כאן. במדרגות האלה, בהפסקות, בין השיעורים לבחינות הבגרות, היו סיגריה ראשונה בהיחבא. ושם הייתה המזכירות ומשרדו של שפירא המנהל", הוא צועד ומנסה לחפש עוד רגע אחד מאז.
 

אבל החוויה המרגשת ביותר נחבאת לה בקומה השנייה, מאחורי הדלת פוסעים פנימה לתוך בית כנסת, קטן, מיושן, כיסאות ירוקים, שטיח חום בעל דוגמאות, הטיח מתקלף, הקירות מחורצים, ויהורם נותן לי כיפה, עומד מול ארון הקודש ומהרהר בינו לבין עצמו. 
 

"פה הייתי מחזן. זמר אורח - לא שליח ציבור, שהוא אדם דתי, שומר מצוות. הגעתי לכאן מאז שאני זוכר את עצמי ועד גיל 22, שאז עזבתי את העיר. היינו באים הנה ברגל וחוזרים בשבתות. הייתה באמת תחושה של שבת. עם נרות של שבת בחלונות. בית הכנסת הזה היה מרכז חיי, כל ילדותי, עד להקת הנח"ל. אבי היה מתכונן במשך השבוע לקרוא בתורה, כי זה לא פשוט, אין ניקוד, והקהל לא ותרן, ואם אתה טועה. צועקים לך 'היי', מתקנים".  
 

תחנה אחרונה. מגרש הכדורגל. בבית הספר הצמוד למכללה. השומר נותן להיכנס. המגרש היום כמובן מטופח, אז היה רק חול. "פה היה שער, ושם היה שער", עומד גאון באמצע המגרש, "ואני הייתי שוער".