בועז כהן חזר יחד עם מוניקה סקס לתור הזהב של המוזיקה הישראלית

בראשית 1995 הייתה מוניקה סקס החוליה הנוספת בשרשרת של להקות רוק שניסו ליצור סדר חדש. האלבום השלישי של איפה הילד?, "מסעותי עם עצמי", הופיע אז, בהפקתו של יובל בנאי, שבעצמו הוציא עם להקתו משינה את האלבום המרעיד "להתראות נעורים, שלום אהבה" (בנאי כתב והלחין את כולו).

באותו זמן ממש יצא גם הדיסק השני (והמעולה) של עמיר לב, וגם "האיש שראה הכל" של רוקפור (גם הם שבים לשתף פעולה בהרכב המקורי). 1995 הייתה גם השנה של ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר, שהוציאו אלבום שני ומצוין בשם "עיוור בלב ים", שהפיק ארקדי דוכין מלהקת החברים של נטאשה.

חכו רגע. לא סיימנו. באותו הזמן בערך יצאו גם "הו הו" המקפיץ של מופע הארנבות של ד"ר קספר; אלבום הבכורה של היהודים, "מציאות נפרדת"; "יש בי אהבה", האלבום המצליח מסחרית האחרון של אריק איינשטיין (בשיתוף עם שם טוב לוי); "רישומי פחם" של מאיר אריאל; "שומקום", האלבום הרביעי של אביב גפן שהוקלט כולו באנגליה; "שבק", אלבום הבכורה של שב׳׳ק ס', שהפיק יוסי פיין; "קשורים" המחוספס והמעולה, אלבום הבכורה של ג׳נגו מתערובת אסקוט; האלבום השני של להקת המכשפות, ״זמנים מוזרים״; וגם ״מה החזאי מבין״, הראשון והמצוין של אבטיפוס.

הבנתם את הנקודה. זו הייתה שנה יוצאת דופן בכל פרמטר. גיוון מוזיקלי (היפ הופ, מטאל, פולק־ רוק), שפע ואיכות. ומאז נרצח ראש ממשלת ישראל, ענבל פרלמוטר נהרגה, עברנו מלחמה, ועוד מבצע, ועוד אחד, ועוד טילים, והסלולר נכנס לחיינו, וגם המחשבים האישיים והאינטרנט, וערוץ 10 נוסף לתפריט הטלוויזיוני אך לא הוסיף דבר לתפריט המוזיקלי-תרבותי שלנו, ובאופן כללי הכל שונה ומשונה יותר היום משהיה אז.

עשו את המכה

מוניקה סקס הוקמה בידי שחר אבן צור, יהלי סובול, יוסי חממי ופיטר רוט. הם ניסו את מזלם גם בניו יורק, וסובול אף חי תקופת מה בלונדון, אבל בסופו של דבר נשארו מעין קפסולת איכות תל אביבית, חילונית, שפויה, בועטת.

מוניקה סקס חוזרים ל׳׳פצעים ונשיקות", כמו שרוקפור חוזרים ל"האיש שראה הכל", וערן צור ל׳׳עיוור בלב ים", ועמיר לב ל"עמיר לב" ומשינה ל"להתראות נעורים, שלום אהבה" - חזרה לארץ לא קיימת. המציאות היום באמת שונה. לכל אחד השבט שלו ותפריט הצריכה שלו. שרית חדד, דודו אהרון, פאר טסי, אייל גולן, רותם כהן, שאנן סטריט, מירי מסיקה וקרן פלס משחקים על המגרש לאורך ולרוחב.

הביטוי ״שינויים בהרגלי הצריכה" כבר לא רק מזכיר שם של אלבום, אלא הוא גם תופעה שמשקפת את פריצת הגבולות והבלבול המוחלט בשוק המוזיקה בישראל, ואולי במדינת ישראל בכלל. מגוונת, מצד אחד, אבל גם סופרמ-רקט של סגנונות מצד שני, ומחסור חמור בקלא- סיקות ובאלבומים מכוננים של ממש כמו "פצעים ונשיקות".

האלבום יצא ב-1 בפברואר 1995 בחברת התקליטים הד ארצי, בהפקת חיים שמש. חברי ההרכב המקורי אז היו הסולן יהלי סובול, שכתב והלחין את רוב השירים, פיטר רוט בגיטרות וקולות (וגם בס מרשים בשיר הנושא, ״פצעים ונשיקות"), שחר אבן צור בתופים, כלי הקשה וקולות, ויוסי חממי - בס וקולות.

האלבום נפל על קרקע פורייה ונבט בה. ההצלחה האדירה התאפשרה גם בזכות השיר "מכה אפורה" שנתמך באין ספור השמעות בתחנת הרדיו החדשה אז, גלגלצ.

השיר, נזכיר, עוסק בזוג צעיר שעובר לדירה שכורה בתל אביב בתחילת שנות ה־90, קצת אחרי שרבין נבחר לראשות הממשלה ב־1992, ולכל אורכו מתוארת התקווה לחיים חדשים בעיר הגדולה, וגם ההתפכחות ממנה. הוא גם היה שיר הנושא של סדרת הטלוויזיה ״פלורנטיך, ששודרה בערוץ 2 בשנים 1997־2001 ועסקה בדיוק בנושא הזה: צעירים שעברו לתל אביב. סובול סיפר, שנים אחר כך, ש"יש שם בשיר משהו שאני קולט רק היום, בעיקר כשאני שר אותו מחוץ לתל אביב, שרק התעצם מאז והפך אותו ליותר רלוונטי. משהו בעניין הזה של לבוא לתל אביב בשביל החלום, לעסוק באמנות וכל זה. זה כאילו הפך את השיר לאפילו יותר תל אביבי עם השנים".

"מכה אפורה" נבחר לאחד מהשירים שבוצעו באירוע הפתיחה של חגיגות המאה לתל אביב, כשיר שמסמל את הווי העיר, והוא מזוהה עם העיר, עם התשוקה להיות צעיר, חופשי ומאושר, לשכור חדר בדרום תל אביב ולחיות כמו גדול, עם עבודה זמנית. שיר שהוא סמל. בול תרבות.

אני והחבר׳ה

שונה בתכלית ממנו היה השיר "כל החבר׳ה", שנכתב בעקבות פרשת אונס קבוצתי מתוקשרת, שיר שחונק את הגרון מזעם וכאב, אבל זכה להצלחה בזמן אמת. יש מעט מאוד שירי רוק בעברית שאפשר להגדיר אותם כ׳׳שירים חשובים". ממש חשובים. ״כל החבר׳ה" הוא שיר חשוב. המרירות הצינית, המפוכחת והארסית שלו מנטרלת את הזעם האפשרי ומשאירה תמונת מצב חדה, ברורה וקרה לגמרי.

צילום: יח"צ

דווקא הקור החריף הזה מהמם את התודעה כששומעים את ״כל החבר׳ה". יש מספר שירים שנכתבו ובוצעו בידי נשים ועוסקים באונס. ברוב המקרים (אצל טורי איימוס, למשל, או אצל קאט פאוור) הם טעונים בזעם נורא (ומובן בהחלט), ברצון לנקמה או בנקמה ממשית.

סובול, מתוך נקודת המבט הגברית, החליט על ריחוק וחוסר סנטימנטליות, כשהוא חותך לגזרים את הפושעים, החבר׳ה הטובים (״הם מהסוג שהולך לקרבי, הם מהסוג שמרים את הדגל בטקסים בבית ספר ובתנועה״), את הרופאים (״מקשיבים אם משהו זז בבטן, אבל לא מקשיבים ללבך״), ובסופו של הבר גם את השופט (״הקל את העונש, כי לא צעקת ולא היית בתולה״) ואת מערכת המשפט האטומה והאכזרית כולה (״החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה״).

דומה שלא נכתב מעולם שיר רוק עברי שלוקח סוגיה משפטית כנקודת משען. סובול, יליד נובמבר 1972, היה רק בן 21 כשכתב את השיר. ״'כל החבר׳ה' היה הסינגל הראשון של מוניקה סקס מתוך 'פצעים ונשיקות', ולכן בהתחלה הוא הושמע המון״, אומר לי היום סובול, ״ההד התקשורתי היה גדול. המרכז לנפגעות תקיפה מינית יצרו קשר איתנו, השתתפנו בקליפ שלהן, גבי גזית הזמין אותנו להופיע בטלוויזיה בתוכנית האירוח שלו. אחרי זמן מה השיר נדחק אחורה על ידי שיר אחר מהאלבום, 'מכה אפורה', ומאז הוא לא מושמע יותר מדי״.

האם זה, לדעתך, בגלל הנושא הטעון? הרדיו אולי מחפש טקסטים יותר כיפיים.

״יכול מאוד להיות. אנחנו בתקופה שבה מח-פשים אסקפיזם, ו'כל החבר'ה' הוא בדיוק ההפך משיר אסקפיסטי״.

סובול מספר שהשיר נכתב בעקבות מקרה האונס, אבל ההשראה באה דווקא מהתקשורת. ״קניתי עיתון, קראתי את הסיפור ובאותו רגע ישבתי וכתבתי. משום מה באותו יום היה משהו בידיעה הזאת שהרגיז וזעזע אותי. השיר נכתב מהר מאוד. לא עבדתי עליו זמן ארוך. הוא היה תגובה ספונטנית. צריך לזכור שלפני 15 שנה החברה הישראלית לא הייתה כל כך אלימה כפי שהיא עכשיו. זה היה בהחלט מקרה חריג של חבר'ה חזקים שניצלו בחורה חלשה. אני מודע לכך שכתבתי שיר שקשה להתעלם ממנו. הוא היה יוצא דופן מבחינת הנושא שלו והתוכן. זה לא נשמע כמו עוד להקה צעירה. מאותו רגע שהשיר יצא, לקחו אותנו ברצינות״.

למה הוא היה ונשאר שיר כל כך שונה?

״באופן כללי, החברה הישראלית מפוחדת, ובצדק. לחיים כאן יש אלמנטים מפחידים. אז מה שקורה לעדר מפוחד זה שהוא נוטה להתכנס לכיוון המרכז. כל הכבשים מתחרות מי תעמוד הכי באמצע, ומי תהיה זו שפועה במרכז העדר. יש שתי תגובות אפשריות לפחד. אחת זו קונפורמיזם, השנייה אסקפיזם. או שאתה לא מרגיז אף אחד, או שאתה שר על דברים שלא קשורים״.

שנים ארוכות סירבת לבצע את ״כל החבדה״ בהופעות. מדוע?

״היו תקופות ארוכות שלא התחשק לי לעשות אותו. בזמן האחרון אני נהנה לשיר שורות שעשויות להרגיז מישהו, לטלטל אותו, אז חזרתי אליו. המיינסטרים נהיה פה כל כך חנפני, שאני נהנה לשיר אותו״.

אבל ״פצעים ונשיקות״ היה יותר משני השירים הבולטים האלה, ״כל החבדה״ ו״מכה אפורה״. באלבום הבכורה של מוניקה סקס ישנם גם השירים ״על הרצפה״, ״180״, ״פצעים ונשיקות״ ו״סאן חוזה״, שהיו מפגן יכולת של להקה צעי¬רה, רעבה ומשובחת. שילוב בין אנרגיית נעורים רעננה לבין אינטליגנציה רבה וטקסטים מעולים. ושימו לב לטריק בשיר ״רקוויאם לבלונדינית״. השורות הולכות לפי סדר הא״ב. מישהו חשב על מה שהוא עושה.

לחנבבי הז׳אנר

אם ב״סוף עונת התפוזים״, הסדרה המצוינת של יואב קוטנר על הרוק הישראלי, היה סיפור מובהק וברור - סיפורו של הרוק הישראלי עם דמות אב דומיננטית, שלום חנוך, שעברה כחוט השני לאורך כל הפרקים, אז עכשיו אין יותר גיבורים. יש אמנים שמצליחים בנישות עצמאיות, שלא בהכרח מתקשרות זו עם זו.

במובן הזה החזרה ל״פצעים ונשיקות״ מדגימה באופן מכאיב למדי וסמלי מאוד את הדרך שבה צעדה החברה הישראלית ב-20 השנים שחלפו עלינו. מסולידריות לשבטיות. ממוזיקה שהייתה מדורת שבט מאחדת, למוזיקה שהיא עוד מוצר יעיל שמשמש קבוצות שונות, לצורכיהן. המוזיקה הישראלית שאפה לאחד את העם סביב האקורדיון והלהקות הצבאיות בשנות ה-60, או סביב הפופ המתוק והרוק המתהווה של שנות ה-70 והלאה, אבל כבר 20 שנה שמורי הדרך (מבקרי המוזיקה, עורכי הרדיו ותחנות הטלוויזיה) איבדו מכוחם בכל הקשור לדחיפת מוזיקה חדשה ואמנים עכשוויים, או סתם ויתרו על האג'נדה.

חברות תקליטים הפסידו וקרסו, כניסתה של הרשת לחיינו במאה ה-21, והציניות האיומה של קברניטי הטלוויזיה המסחרית, גרמו להתפצלות אינסופית של אמנים ולהקות לדאנרים ותת-ז'אנרים ולקהלים מאוד מסוימים.

בתוך המציאות ה(כמעט) כאוטית של התרבות הישראלית, יש חשיבות עליונה להרכבים ששומרים על עצמם כהרכבי איכות ומצליחים לשרוד בשטח. מוניקה סקס הוציאה עוד אלבומים נהדרים מאז ״פצעים ונשיקות״. היא הייתה ונשארה להקה מצוינת. אבל החזרה ל״פצעים ונ-שיקות״, השיבה אל נקודת ההתחלה שלהם, מאפשרת לנו להבין איפה היינו, מה עשינו אז והיכן אנחנו היום. תחושה די מורכבת, אני מודה.