"לעולם לא אשכח את הביקור הראשון שלי בישראל", מציין המנצח והכנר האסטוני הנודע אנדרס מוסטונן, שבחמישי השבוע יפתח במתחם התחנה בתל אביב את פסטיבל טאלין־תל אביב השני - וחוזר באחת לשנת 87׳. ״אלה היו עדיין ימים סובייטיים אפלים, כשאני, אחד שתמיד היה מוקף ביהודים וקרוב אליהם, הגעתי הנה לראשונה עם ההרכב שלי, אנסמבל ׳הורטוס מוזיקוס׳, למוזיקה עתיקה. באנו לכאן בסתר, דרך פינלנד, כששלטונות ברית המועצות דאז לא ידעו על כך. הריח המיוחד של ארץ ישראל קידם את פנינו וזה היה מדהים״.
״ארץ ישראל״, אומר מוסטונן בעברית בקולו העמוק. ״כמי שידע כי מוזיקה יהודית היא לא רק מוזיקת כלי זמר, יכולתי לשמוע כאן באין מפריע מוזיקה שמושמעת בבתי כנסת, ספרדית ואשכנזית, אבל לא יכולתי לשער שהמדינה הזאת תיהפך לביתי השני״.
מוסטונן, הנשוי למאלה טאלבת, שגרירת אסטוניה בישראל, הוא טיפוס ססגוני, עטור זיפים ומגודל שיער, שאינו מצפה שההזדמנויות יתנתבו אליו, אלא יוזם אותן בעצמו, דוגמת הפסטיבל שייסד אשתקד. ״כמי שיש לו ניסיון רב בניהול פסטיבלים, ובראשם פסטיבל מוסטונן, שקיים באסטוניה זה 26 שנה, רציתי להביא הנה את הניסיון הזה״, הוא אומר. ״זה לא רק לשם מוזיקה, שכאן היא כעין מעטפת, אלא כאמצעי לקירוב בין העמים שלנו, שממילא יש קרבה רוחנית ואישית ביניהם. אני מרגיש כאן כמו בבית״.
הפסטיבל הנוכחי מהווה ראי לאישיות המוזיקלית המגוונת שלך.
״אתה צודק. פסטיבל טאלין־תל אביב אכן משקף את הפנים המוזיקליות שלי. אם נשים את התארים בצד, איני מוזיקאי קלאסי, גם לא מוזיקאי אקדמי, והדרך שלי במוזיקה היא יחידה במינה תוך כדי שילוב מרכיבים שונים של מוזיקה בפסטיבל אחד. זאת כולל מוזיקת בארוק, אורטוריות, ג׳אז, מוזיקת ימי הביניים ואפילו רוק - הכל באותה מסגרת״.
בפסטיבל השנה, לצד מלחינים ישראלים (ברדנשווילי, שטיינברג) ואסטונים (קאומן, פרט), יהיה הרבה באך, כולל הברנדנבורגיים בלבוש ג׳אזי וגם ״נבואת דניאל״, מחזה מוזיקלי מימי הביניים ו״כרמינה בורנה״ המקורית (עם קריצה ליצירתו של קרל אורף, שתככב הקיץ בפסטיבל האופרה במצדה עם ״טוסקה״ אה לה פוצ׳יני).
כדרכו, מוסטונן אינו מתבצר במקומות מעונבים ולכן בחר למקם את הפסטיבל במתחם התחנה, קרוב ליפו, ש״בו יש אווירה מצוינת״ ובתום הפסטיבל המוזיקה שלו תנדוד למקומות אחרים. ״אני לא צריך אולם קונצרטים״, אומר מוסטונן. ״לכן ננהיג השנה חידוש, כשמקהלות ישירו בכיכרות תל אביב, כולל כיכר רבין״.
האם התרשמת אשתקד בפתיחות מצד הקהל הישראלי כלפי הפסטיבל שאתה רוקח למענו?
״זה נכון שהפסטיבל שלי הוא חדשני, ואין בישראל הרבה דברים מהסוג הזה. מצד שני יש לי הרושם שהאנשים כאן מצפים לזה ורוצים שינוי. חדשנות, זה מה שאני מחפש, בעוד שבשבילי קיפאון וקיבעון זה מוות. הרי שגרה הורגת, כשחוזרים שוב ושוב על אותם דברים במוזיקה. בסדר, עוד פעם באך, אבל למה לא לשלב בביצוע גם כלים מודרניים? יחד עם זאת, המוזיקאים הווירטואוזים שינגנו בהם יהיו נאמנים ב־100% לתווים המקוריים של באך״.
הפסטיבל הזה מבית היוצר של מוסטונן הוא ייחודי מכל בחינה. מכל המדינות המיוצגות בישראל בדרגת שגרירות, דווקא אסטוניה הקטנה, מדינה
על חוף הים הבלטי, אי שם בצפון מזרח אירופה, ששטחה כפול משטחה של ישראל, אבל יש בה פחות מחמישית ממספר תושביה, וכשכמעט אין בה היסטוריה יהודית - היא זו שמקיימת כאן פסטיבל תרבות לתפארת בהשראת הזוג מוסטונן. ״זה הודות לשגרירה שלנו בישראל״, הוא מציין די בקריצה. ״היא אישה מאוד תרבותית״.
לא מעל כולם
הראיון שלנו מתנהל במעון הזוג, בשגרירות אסטוניה בישראל, ברחוב שקט, סמוך לדיזנגוף. טלבט היא פסנתרנית במקור, והם נפגשו לראשונה בצעירותם בבית ספר למוזיקה. בעוד הוא עשה מאז קריירה מוזיקלית חובקת עולם, היא עברה עם ידיעת השפות שלה לתרגום. כשאסטוניה קיבלה את עצמאותה, הוטל עליה להקים את מרכז תרבות אסטוניה בפריז. מאז היא בשירות החוץ האסטוני.
מוסטונן, 62, שוחה במוזיקה מילדותו המוקדמת. ״מנדולינה הייתה הכלי הראשון שלי ומגיל 6 אני עם הכינור״, הוא מעיד על עצמו. הוא מנגן בכינור בהרכבים שונים, שאותם גם הנהיג עם מזגו הפעלתני. כך הגיע לניצוח על תזמורות בעולם כבר לפני 30 שנה, כולל רוב התזמורות בארץ.
מבחינה סגנונית, דרכו המוזיקלית של מוסטונן מרתקת. לאחר שגדל מילדות על ברכי המוזיקה הקלאסית, עבר בהיותו סטודנט למוזיקה אוונגרדית חדשנית וממנה שבר כיוון למוזיקה עתיקה, כשקצת לפני למעלה מ־40 שנה הקים את אנסמבל ״הורטוס מוזיקוס״, שהפך ללהיט בינלאומי בתחומו. זה לא מפריע לו להתמחות במקביל במוזיקה בת זמננו, כשמלחינים מקדישים לו יצירות, שעליהן הוא מנצח בבכורתן העולמית.
״כשהקמתי את ׳הורטוס מוזיקוס׳ מתוך לימודי המוזיקה שלי, שבהם חיפשתי את השורשים, היכן שהכל התחיל, מצאתי מדבר צחיח בכל הנוגע למוזיקה העתיקה״, מוסטונן מוסיף ומספר. ״לא היו הרבה ביצועים חיים ליצירות הנפלאות מימי הביניים ומתקופת הרנסנס״.
היה לך בהתחלה קושי להביא את המוזיקה הזאת לאולמות הקונצרטים?
״ההפך! התברר שהיה צימאון למוזיקה הזאת והיא התקבלה בהתלהבות רבה, מה גם שמבחינת הרפרטואר שלנו אנחנו לא מצטמצמים באירופה, ובין השאר מנגנים מוזיקה הודית לא מודרנית וכמוה מוזיקה פרסית, בלקנית וגם יהודית עתיקה״.
מה האני מאמין שלך לגבי תפקיד המנצח?
״בעיני מנצח הוא משרת, לא רודן, כפי שיש הנוטים לצייר אותו. אני רואה אותו כמי שעוזר לנגנים להגיע בביצוע שלהם לדרגה הגבוהה ביותר. זה שאומרים שהמנצח הוא מעל כולם - זה סתם מיתוס ולא צריך להיות ככה. יש הרואים במנצח גאון תורן, הבא לתזמורת ומנסה ללמד את הנגנים איך לנגן. אצלי זה לא עובד ככה. כמנצח, אני רואה את התפקיד שלי כמי שעליו לתת השראה לנגנים״.