"זאת התנועה״, מורה שי צברי לקהל שגדש את מועדון הבארבי התל אביבי, ומרים את שתי ידיו למעלה כשהן מגששות דרכן זו לזו, אך לא נפגשות. יעני כאילו רק מחיאת כפיים, אבל שמחתו אמיתית. גם האושר של צברי אותנטי ומידבק, כי זאת הופעת ההשקה של ״שחרית״, אלבום הבכורה שלו. והוא הכי מאושר שרק אפשר להיות. אמיתית גם השמחה של הקהל, אף על פי שחלקו מנוסה בהיסטריה מודעת לעצמה.
לפני כמה שנים צפיתי בהופעה של צברי עם ״נבחרת הגרוב של המזרח התיכון״ באיזה מתנ״ס ירושלמי קטן, מול קהל מעורב של חילונים וד־ תיים. הרושם שהשאירו עלי קולו העוצמתי + שיריו הנפלאים נשאר איתי הרבה זמן. אחר כך ראיתי איך הקהל מצטמרר לשמע קולו בערב המחווה שנערך לאהובה עוזרי - המנטורית שלו. ועכשיו אני שמחה בשמחתו שסוף סוף הוא עובר לפרונט ומקבל את כל הרספקט. מגיע לו.
על הבמה עומדים חברי נבחרת הגרוב המעולים: איתמר ציגלר - בס, ניר מנצור - תופים, גרשון וייסרפירר - עוד חשמלי, אסף תלמודי - קלידים ובסקסופון - שגורמים לאריס סאן לרקוד בקברו.
מדי פעם צברי מכה על שני פחי זיתים משוכללים, הומאז׳ ל״סינתיסייזר״ התימני, ויחד עם הצלילים שהוא מפיק מגרונו, מתקבלת תערובת של חגיגה בלקנית, ים-תיכונית, רוקיסטית לפרקים, ומזרחית עם נגיעות של פאנק. היו כבר מי שהגדירו את הסגנון הזה היטב: אינדי־מזרחי.
מדי פעם צברי מכה על שני פחי זיתים משוכללים, הומאז׳ ל״סינתיסייזר״ התימני, ויחד עם הצלילים שהוא מפיק מגרונו, מתקבלת תערובת של חגיגה בלקנית, ים-תיכונית, רוקיסטית לפרקים, ומזרחית עם נגיעות של פאנק. היו כבר מי שהגדירו את הסגנון הזה היטב: אינדי־מזרחי.
החברים שבאו לעשות מערוף לצברי מעידים על כוחו המתעצם במוזיקה הישראלית: עוזי רמירז עם הגיטרה החשמלית, שתיבל בצלילים יווניים מקפיצים. אחר כך הפציע תומר יוסף, כשהביצוע המשותף שלהם ל״אל תטוסי רחוק מדי״, הפך את הבמה לאתר רגאיי משובח. לקינוח הגיע ברי סח־ רוף, וסגר מעגל עם מי שהיה עד לא מזמן זמר הליווי שלו.
להיט רדף להיט: ״המלך״ - שלא משאיר אף ״נתין״ אדיש; ״שחרית״ - תפילה מצמררת לטקסט מופלא שכתב אלי אליהו; וגם ״קשה בלי־ לה״ ו״לווי אותי״ שחורך כרגע את הרדיו. צברי מספר שהקליט את ״שחרית״ ביום וחצי. אין ספק, המוזיקה ה״צברית״ קיננה אצלו בדם, התבשלה על אש קטנה, וכשקיבלה את ההזדמנות לגעת באור השמש, פרצה כלבה מתוך הר געש פעיל.