יש ויכוח נצחי בנוגע לשאלה - מה מעצב את נפשו של האמן, המקום שבו גדל, או עולמו הפנימי. הסרט הדוקומנטרי החדש על להקת פאלפ (יס דוקו, 30.3) לא מציע פתרון לשאלה, אבל בוחן אותה באופן מרתק. הסרט מתעד את מופע הפרידה של הלהקה, שנערך ב-2012 בשפילד, העיר שבה גדלו ג׳רוויס קוקר וחבריו. אחרי קריירה מפוארת, שכללה להיטי ענק ומכירות של עשרה מיליון אלבומים, חברי ההרכב מופיעים בפעם הראשונה, והאחרונה, בעיר מכורתם. לא בדיוק מרכז חשוב בנתיב ההופעות העולמי. ואפילו האנגלי. אבל מדהים לראות איך מבחינתם מדובר בהופעה קריטית. אין דרך מנומסת יותר לומר זאת - רועדות להם הביצים לפני העלייה לבמה.
הבמאית פלוריאן הביכט טוותה כאן סיפור - חלקו בדיוני והזוי לגמרי - שמתרחש כולו ביום ההופעה, ומשלב בין תושבי שפילד למיניהם במהלך חיי היומיום שלהם, לבין חברי פאלפ. גם אם אתם לא חושבים כמוני, שג'רוויס קוקר הוא מכותבי השירים הגדולים בתולדות הרוק'נרול, הסרט הזה הוא צפיית חובה עבור כל מי שמתעניין בתרבות ובחיבור שלה למקום ולזמן.
הנה כמה סצינות לדוגמה. הבת של מתופף הלהקה משחקת בליגה המקומית לכדורגל. על החולצות שלה ושל חברותיה הודפס הלוגו של פאלפ, ״החברה המאמצת״. חברי ההרכב תרמו כמה ג׳ובות לקבוצה; בסצינה אחרת, מקהלת נשים מבוגרות, בחולצות פאייטים כחולות, מבצעות את ״Common People״ בסגנון הגבעטרון, ולן ״screw״; חבורת קשישים מגניבים שרים בבית אבות את ״help the aged״ ורוקדים על השולחנות; מוזיקאי מקומי צעיר, נשי למראה ומאופר בכבדות, מספר איך ברח מבית החולים לחולי נפש כדי שיוכל להאזין לאלבום של הלהקה; ילד וילדה כבני 10 מקשיבים בפעם הראשונה ל״2000 Disco״, שמספר על בן ובת שגדלו יחד, ומנתחים את מילותיו; מעריצת פאלפ כבת 70 יושבת ברחוב הראשי של שפילד ומסבירה במבטא קוקני מדוע הלהקה אוכלת את בלר בלי מלח; בתוך שוק הדגים ההומה של העיר, חברים נזכרים בג'רוויס קוקר, שנהג לעבוד שם; וקוקר עצמו מחליף צמיג מפונצ'ר ברכב, בסצינה הבדיונית ביותר בסרט, כי למה שכוכב רוק במשך 20 שנה יידרש בכלל למלאכות כאלה?
קוקר מתמסר לסיטואציה הזאת כחלק מהניסיון שלו להכליל את עצמו עדיין בקרב ה-common people (האנשים הפשוטים) של שפילד. אלה שהוא מתחנף אליהם ללא הכרה לכל אורך ההופעה. יש כאן כמובן היפוך אירוני מרהיב, כי כל משמעותו של השיר ״Common People״ היא לעג לאנשים עשירים ומצליחים, שמתחזים לאנשים פשוטים לצורכי אקזוטיקה. אבל לזכותו של קוקר ייאמר שהוא הרוויח את הצביעות ביושר, כמי שגדל בתוך הסלאמס השפילדי, וגם אכל הרבה חצץ כבחור מופנם ומוזר, עד שהמציא את עצמו ככוכב רוק נוצץ.
בסרט הוא חוזר למחוזות ילדותו, פיזית ונפשית, ואף שהוא מצהיר שהושפע בעיקר ממה שהתרחש בתוך ראשו, ברור ששפילד התיכה אותו, כולל חוסר היכולת שלו להשיג זיונים כמתבגר, שתורגם לאין ספור שירים - מה-מבריקים שנכתבו על סקס ברוק'נרול. בהופעה עצמה, קוקר נצמד למגבר ופשוט ״משגל״ אותו, כהקדמה לשיר ״This Is Hardcore״. המתופף מסכם בפשטות: ״ג׳רוריס לא קיבל מספיק״.
באחד מהרגעים היפים בסרט, קוקר מדווש באופניים במשעולי שפילד, עיר מכוערת בעליל, ומסביר מדוע כתב את השיר ״Sheffield Sex City״. ״בוא נודה בזה״, הוא אומר, ״מי שמגיע לשפילד באופן מקרי, לא ממש חושב על סקס או על יופי. אבל דווקא לי, כמי שרכש כאן את כל החוויות שלו, היה חשוב לעשות את החיבור״.
ושפילד מתמסרת חזרה. ״אנחנו מפחדים, כי בשפילד אנשים לא מבטאים התלהבות״, מסביר אחד הנגנים. ״כשאומרים פה 'היה בסדר', סימן שהיה פשוט פיצוץ״. אז ההופעה, המככבת בסרט, הייתה ממש ממש בסדר. חבל שעל מקבילה ישראלית אפשר רק לפנטז. חברי בנזין חוזרים למופע חגיגי בקריות. בסצינת הפתיחה, מקהלת גמלאי מוצקין מבצעת את ״חופשי זה לגמרי לבד״. פרחה מתוקה מקריית ים מראה את התחתונים. כתוב עליהם ״יודה״. קיטש אמסלם מתפלח לאצטדיון קריית חיים. שמישהו יצלם את זה כבר.
על הסכין
1. הדבר המשונה ביותר בתיאוריית הקונספירציה על ״מותו״ של פול מקרטני, ששוב חזרה לחיינו, היא העובדה שרינגו סטאר, ולא אחר, הוא שהעלה אותה שוב לכותרות. בהנחה שהוא אכן צוטט נכון, נשאלת השאלה -למה? מה גרם לו להפשיר את המעשייה העבשה הזאת? האם העובדה שהוא משיק אלבום חדש? ומה חושב על כך פול מקרטני? (האמיתי, כמובן).
2. העונה השלישית של הסדרה ״בית הקלפים״ נפתחת בפרק, שבאופן כמעט מתריס הולך נגד חוקי הז׳אנר. במקום להתמקד בגיבורי הסדרה המובהקים, הנשיא הטרי פרנק אנדרווד ורעייתו, מרבית הפרק מוקדש לעוזרו של הנשיא שחטף מכות רצח ועובר שיקום, בסצינות אווירה ארוכות ונטולות דיבור כמעט. תעוזה חריגה? טעות פטאלית? תרגיל מבריק ביחסי ציבור? נחכה לסוף.
3. איזה כיף לשמוע שיר חדש וטוב של להקת הקליק. ״אני לא בפסקול״ מלמד שאפשר להישאר חד, זועם ואלטרנטיבי גם בגיל 60. מצד שני, הוא מוכיח שוב את בורותה של העיתונות הנוכחית בישראל, שמיהרה להכריז ש״הקליק חוזרים אחרי 30 שנה״. ב-2002 יצא אלבום עם חמישה שירים חדשים של הלהקה, ולפני שלוש שנים יצאו ארבעה שירים חדשים נוספים, אבל למה להיטפל לעובדות?