השנים היפות של גבריאל: ספר שירים חדש לאגדת הרוק שנפטרה לפני שנתיים

יחסית לאדם שנפטר בדמי ימיו (37), הספיק בלחסן די הרבה. הוא היה שותף מלא לשני אלבומיה של "אלגי'ר": "נאמנות ותשוקה" ו״מנועים קדימה" - שם שר את "בתוך הצינורות", והוציא שבעה אלבומי סולו: "רכבות" (1999), "השנים היפות של גבריאל" (2002), "בשדות" (2006), "עתיד" (2010), "גם כשעיני פקוחות" (2012), "מדרגות" (2013); ו״חייך עכשיו" (2014) שיצא אחרי מותו, המקבץ סקיצות ביתיות שהקליט טרם מותו עם אחיו ידידיה.

עכשיו מנסה משפחתו של בלחסן לחשוף עוד מאישיותו ויצירתו העשירה של בלחסן, ומוציאה ספר שירים וציורים פרי עטו תחת השם "גבריאל בלחסן". הספר יוצא בהוצאה משותפת של משפחת בלחסן ו"התו השמיני". כל המתפרסם בספר לוקט ונבחר על ידי בני משפחתו, מתוך שלל כתבים וציורים החושפים תהומות נפש מורכבת - הייסורים, היגון, הבדידות, ההתפוררות, האשפוזים, התקווה והתשוקה - שאכלו לו את הראש והגוף, והתקבצו לספר אחרי מותו. את הספר, הייחודי בזכות עצמו, ערכה טל בלחסן, אחותו הקטנה.

"אני זוכרת היטב את הרגע האיום הזה. לאבד אח מבחינתי זה הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות לי. לא חשבתי שאוכל להמשיך לחיות. לא אשכח אותו לעולם. קמים עם זה בבוקר, הולכים עם זה ביום, והולכים לישון עם זה בלילה. החיים מתהפכים, נצבעים בצבעים אחרים, ומקבלים פרופורציות אחרות. אי אפשר לתאר את תהומות ועוצמות הכאב".

"בכלל לא. שלושה ימים לפני ישבנו יחד בבית שלו ותכננו לעשות שינויים ולקנות רהיטים חדשים. בשבוע האחרון הצוות הרפואי שליווה את גבריאל החליט לנסות שוב שינוי תרופתי. לילה לפני שהוא נפטר, הוא אמר שהוא לא מרגיש כל כך טוב. בדיעבד, אני מבינה שאולי זה היה איזשהו אות פיזי".

"היינו מאוד מאוד קשורים וקרובים, משתפים אחד את השני בכל, היינו חברים מאוד טובים. הוא היה אח גדול במלוא מובן המילה, אך במקרה הצורך החלפנו תפקידים. הוא היה אח מחבק, מגונן, מכיל, חכם ורגיש. הייתי מקבלת ממנו הודעה סתם כך באמצע היום: 'אני אוהב אותך'. היה לו ידע רחב מאוד. הוא קרא המון ספרים. למדתי ממנו הרבה. הוא השפיע רבות על עיצוב האישיות שלי. ההתבוננות מאוד אפיינה אותו. ניתן לראות זאת בשירים שבהם הוא מותח ביקורת על סיטואציות שונות בחיים. גבריאל היה מאוד משפחתי וצנוע. האושר שלו היה להיות בשקט במושב, מוקף בהורים ובאחים. בארוחות שישי הוא היה מצחיק אותנו עד דמעות, חקיין אדיר ובעל חוש הומור משובח. היה בו טוב לב וטוהר שלא שייכים לעולם הזה".

"במהלך השבעה, צוות 'התו השמיני' הגיעו לנחם, וביקשו לראות ציורים של גבריאל. הם הופתעו לגלות את הכישרון שלו גם בציור, והציעו להוציא ספר שיאגד את כל השירים, מספר כתבי יד וציורים. כמובן שבאותו זמן לא היינו פנויים כלל לחשוב על הנצחה. אחרי כחצי שנה החלטנו שהנצחה על ידי ספר היא הראויה והמכובדת ביותר וסביר להניח שגבריאל היה רוצה בכך. כשמאבדים אדם יקר, יש צורך לא מוסבר לשמור כל דבר שנשאר. תהליך עריכת הספר עזר לי להתמודד עם תחושת חוסר האונים שמביא איתו אובדן. התחושה שלא ניתן לעשות כלום עם המציאות שנכפתה עליך מאוד קשה".
 

"המחשבה שהנחתה אותי לכל אורך הדרך היתה שמירה על הפרטיות של גבריאל, וניסיון להבין מה גבריאל היה מוכן שיפורסם, ואיך היה רוצה שזה ייראה. הרי לאורך הקריירה שלו הוא בחר מה לפרסם. כתבי יד הם דבר מאוד אישי. לכן, בסופו של דבר, החלטנו להכניס מספר מצומצם של שירים, על אף שבביתו היו כתבי יד רבים. מאותו יום שגבריאל נפטר ההורים שלנו פותחים כל בוקר בתפילת שחרית בבית של גבריאל. לאט לאט הם עשו סדר בכמויות הדפים שהיו על שולחן הסלון שבביתו. התוצאה: ארבעה קלסרים משרדיים עבי כרס. אחרי זה עברנו על כל הטקסטים ובחרנו בקפידה רבה מספר כתבי יד. לאורך כל הקריירה גבריאל היה נאמן מאוד למוזיקה ויצירה, הלך עם האמת הפנימית שלו, לא ניסה למצוא חן ולא התפשר. הוא תמיד אמר שהוא רוצה למות צודק. שימשתי לו שומרת סף, כדי שלא יהיו סטיות מהמסלול הזה".
 

"רציתי להנציח ולשמר את היצירה, שתפסה מקום מאוד משמעותי בחייו. גבריאל לא השאיר אחריו ילדים, והיצירה היא החותם שלו בעולם הזה. במהלך שנת האבל היו מחשבות רבות ושאלות קיום שהעסיקו אותי. הספר 'להביט בשמש' של ארווין יאלום סייע לי מאוד בהתמודדות ועזר לי למצוא איזשהי נחמה".
 

"הוא מדבר על רעיון האדוות: שכל אחד ואחד מאתנו יוצר מעגלי השפעה קונצנטריים, העשויים להשפיע על אחרים במשך שנים, אפילו דורות. כלומר, ההשפעה שיש לנו על אחרים מועברת הלאה אל אחרים, בדיוק כמו שאדוות בבריכה מתפשטות עוד ועוד, עד שאינן נראות יותר, אבל הן ממשיכות ברמת הננו. הרעיון שאנחנו יכולים להשאיר משהו מעצמנו מציע מענה משכנע לאלה הטוענים כי הסופיות של האדם וארעיותו גורמות בהכרח להיעדר כל משמעות. רעיון האדוות מתייחס להשארת משהו מניסיון חיינו, שעובר הלאה לאחרים". 

בכל פעם שאני דואג ליפול

מתקשר הטלפון ומספר לי

שהוא שמע את השיר שלי ובכה

ואני מתרומם.

אין אלוהים

יש בני אדם

ובמעשיהם

ובמילותיהם הם עוטפים אותך בטלית.