חומת מגן: אלי מגן פורש מהפילהרמונית ומסתער על המיקרופון

אבל לשלומי שבן, שאותו ליווה בעבר וגם לאחרונה בשני קונצרטים עם הפילהרמונית, היו תוכניות אחרות. מעמדתו ליד הפסנתר, ביקש שבן ממגן שיגיע אל המיקרופון כדי לשיר את ״זו שעה נפלאה״, שיר ששבן הלחין לו לערב משירי הניר ליין. ״הקהל חשב בטעות שאני שר על עצמי בשיר הפרירה הזה של ליין, ומהבמה הבחנתי שהיו באולם כאלה שלא התאפקו ובכו״.
 

מגן לא רק שלא נסחף בדמעות, אלא יצא בתחושת אופטימיות. ״החיים לימרו אותי, שכאשר נסגר מעגל, מיד נפתח מעגל חדש״, הוא אומר. בניגוד לגמלאים רבים, השוברים את הראש מה לעשות בגלגולם החדש, יודע מגן שזה הרגע להעלות הילוך בתחום הג׳אז, שבו הוא מאור מוערך, ולהגשים חלומות בשדה הזמר העברי, שבו רשומות על שמו אי אלה אבני הרך. ״הגיע הזמן להתפנות לדברים אחרים״, הוא מכריז. ״לשמחתי, אני מוצף בהצעות״.
 

מגן, ששאף להיות זמר וזכור כסולן בשיר ״העץ הוא גבוה״ של להקת אחרית הימים, אינו מבזבז זמן וכבר מסתער על המיקרופון. בדרך אלבום אוסף עם שירים שהקליט בעבר לצד שירים חדשים, כמנוף להופעות, שבהן יפגין את מיומנויותיו בסוגי המוזיקה השונים. ״אני איש שעושה הכל״, הוא מעיד על עצמו, ״אין לי גבולות במה שאני עושה, אני גם לא אוהב את הגבולות האלה. כשאני בא לשיר, מלווים אותי נגנים שיכולים לנגן כל דבר״.
 

על אף תקופה ארוכה בפילהרמונית, מודה מגן כי לא גדל על ברכי המוזיקה הקלאסית. ״אמי סיפרה שבגיל שנתיים הייתי יושב בעגלה ושר, בעור אנשים

היו מתקהלים מסביב, לראות את התופעה הזאת״, הוא מעיד. ״כשהיא הבינה שאני נוטה למוזיקה, דאגה שבגיל 7 אתחיל לנגן בכינור. מכיוון שלא הסתדרתי עם המורה, הברזתי לא פעם לשיעורים שלו.
 

"כשרציתי גיטרה, אמרו לי בבית שאין כסף לזה", הוא ממשיך. "עם הכסף שהרווחתי מעבודה כבייביסיטר אצל השכנים שלנו, קניתי את הגיטרה הראשונה שלי. חוץ משיעור או שניים, למדתי בעצמי לנגן בה והקמתי הרכבים עם חברים בתיכון עירוני ד'. התכוונתי להיות זמר והתקבלתי ללהקת הנח״ל. מספרים שבין הבוחנים הייתה נעמי פולני, שאמרה 'חייבים לקבל את הבחורצ'יק הזה עם העיניים הנוגות'. כנראה, היא קלעה למטרה. יש לי נטייה כזאת לשיר שירים עצובים. למעשה, אני איש לא עצוב, אבל השירים שאהבתי נטו לכיוון הנוגה והאטי״.

אבל לא נהיית זמר.

״אכן. בלהקה היו כבר כוכבים כמו ששי קשת, שולה חן, מוטי פליישר, שלום חנוך ומנחם זילברמן. לא היה צורך בעוד זמר, וכשנדרשתי להיות נגן גיטרה, לא נלחמתי נגד זה, כי אני לא אחד שנלחם, מה גם שבהעמדות של דני ליטאי, הוא קלט שאני לא רקדן מי יודע מה״. מגן גם נזכר שלא הכל היה שמח ומצחיק. ״בששת הימים היינו קרובים לקרבות. אני זוכר גוויות של מצרים פזורות בחולות״.
 

לקראת סיום שירותו הגיע דני סנדרסון ללהקה ותפס את מקומו ליד הגיטרה החשמלית. זה, אולי, סידר למגן את הקריירה לכל החיים. הוא עבר לגיטרת הבס, וככזה, קרא לו שלום חנוך לאחר השחרור ללוות את השלו-שרים. ״במקום לשיר, הייתי לא רק התזמורת שלהם, אלא גם הסאונדמן של ההרכב״, הוא נזכר. ״היינו כמו משפחה. לפני ההופעות הם היו עולים אלי הביתה ואוכלים מהדגים שאבא שלי היה מביא מהים״.
 

״לא, כי עם הזמן הצטרף זהר לוי כמתופף, ויחד עם חנן יובל מהשלושרים, פעלנו להקמת להקת כיף התקווה הטובה עם ג'וזי כץ ונגן הגיטרה שלמה מזרחי. למעשה, התפרקנו לפני שהספקנו להופיע. בקושי הקלטנו שני שירים, 'ד״ר יארינג' ו'בלדה לעוזב קיבוץ', שאיכשהו יצא לי להיות הסולן בהם״.
 

״בהתחלה הוא לא היה מעורב, אבל היה לו קשה להתאפק, וכבעלה של ג'וזי הוא התחיל להתערב. זה מה שגרם לפיצוץ. לאחר שהוא גרם לעזיבתו של חנן, הוא רב עם זהר, שקודם לכן היה המתופף של החלונות הגבוהים. זהר ואני בכל זאת רצינו להמשיך כלהקה וכך קמה אחרית הימים, מרצון לחבר רוק'נרול עם טקסטים ברמה גבוהה. יצא לנו משהו שונה ממה שהלך בשירים הישראליים דאז, וזה לא תפס״.
 

כאן חושף מגן מה גרם לפירוקה בטרם עת של להקת אחרית הימים. ״עם כל ההערכה כיום, הלהקה לא הצליחה״, הוא מעיד. ״לא היו לנו מספיק הופעות, וכשהיו, לא באו מספיק אנשים. אולי הקדמנו את זמננו, ולכל היותר הופענו בפני קהל קטן של מעריצים במקומות כמו 'צוותא'. אז העדפתי לנסוע ללימודים בארצות הברית״.
 

״באותה תקופה נמשכתי יותר לג'אז והייתי בא לשמוע את המוזיקה הזאת במועדון 'ברברים'. קצת קודם הוצע לי להצטרף ללהקת הפלטינה, אבל אז הייתי עמוק יותר ברוק'נרול ובשירה. מישהו הביא לי קונטרבס וזה דחף אותי יותר לזרועות הג'אז, שהפך לחלק מהאישיות, לא רק מהמוזיקה שאני מנגן״.
 

במהלך המסע במשעולי ההיסטוריה, מגן נזכר במערכת היחסים שלו עם שמוליק קראוס. ״מאז שזהר הכיר לי אותו בחזרות לכיף התקווה הטובה, הייתי בקשר טוב עם שמוליק. הוא הציע שנחדש את החלונות הגבוהים, כשאני שרתי במקום אריק (איינשטיין). הבעיה הייתה שנפלנו עם הניסיון הזה על מלחמת יום כיפור ולא הופענו הרבה״.

קראוס. צילום: מגלן
 

״ממה? שמוליק היה כמו אח גדול לגבי. מאחורי התדמית הקשה שלו הסתתר איש רך ומאוד נדיב. הייתי איתו בתקופת השיגעון שהוא תפס בנבי סמואל, לאחר שהחליט ששם הבית שלו, והוא-הוא הנביא שמואל. אלה היו ימים מאוד מוזרים, והאמת היא שבניגוד לאחרים, בי הוא אף פעם לא פגע״.
 

והנה עוד פרט מעניין, אליבא דמגן. ״למעשה, הייתי אמור להיות המבצע של השיר 'זה קורה', ששמוליק כתב לו מילים ומנגינה לסרט 'אדם', שבו הופיע בתפקיד הראשי. כשבמאי הסרט, יונה דאי, הוציא את השיר מהסרט, שמוליק מסר אותו לאריק לביא, שהיה מבקש ממנו שירים. הביצוע המקורי שלי ייכלל באלבום האוסף שאוציא״.
 

אז, בסביבות מלחמת יום הכיפורים, ריגש מגן כמבצע של שני שירים שכתבו אהוד מנור ומישה סגל - ״יליד הארץ״ (לפסטיבל הזמר והפזמון) ו״עד סוף הקיץ״ (ל״שתי דפיקות לב״, סרטו של שמואל אימברמן). ״מישה, הנמצא עד היום בארצות הברית, היה חבר טוב שלי ולאחר שנסע ללמוד בברקלי, נסעתי בעקבותיו ללמוד שם ג'אז״, מספר מגן. ״לעומתו, לא הסתדר לי בברקלי ועברתי למאנס, בית ספר שהתאים לי יותר כדי ללמוד את הבסיס של המוזיקה. באותו זמן למדו שם שלמה גרוניך ומנחם ויזנברג״.
 

מגן שהה בארצות הברית מ-75' עד 83'. ״כשהייתי שם, כמי שהתכוון לנגן ג'אז, לא רציתי לחזור״, הוא מודה. ״אם ג'אז, אז בניו יורק. לא היה לי מה לעשות עם זה בארץ. באותה תקופה למדתי אצל אדי גומז והבנתי שהחיים של נגן ג'אז הם לא בדיוק החיים שחיפשתי. אם כבר, אז בתזמורת, ואם בתזמורת, אז של מוזיקה קלאסית.
 

״הגעתי לזה כמעט משום מקום. את היצירות הקלאסיות הכרתי מקרוב רק כשהגעתי למאנס. ברגע שהחלטתי שזה הכיוון, הבנתי שזה גם הזמן לשוב ארצה. הייתי בקשר עם הפילהרמונית וקבעו לי לנגן בפני זובין מהטה באולם החזרות בקרנגי הול״.
 

״בערך. כשזובין למד ניצוח באקדמיה בוינה, כל אחד היה צריך לנגן במקביל על איזה כלי. הוא בחר בבס, אולי מתוך מחשבה מוטעית שזה הכלי שהכי קל ללמוד לנגן בו. בכל אופן, זובין שמע אותי ושלח אותי להיבחן בארץ אצל אנשי התזמורת, כולל נציגי קבוצת הבסים״.

מהטה. צילום: רויטרס

"לא, לא התחברנו. החזקתי מעמד איתו, גם אם לפעמים זה לא היה קל. כמה שהיה טוב לי בפילהרמונית, היו לי בה אכזבות פה ושם. הוא היה אחת מהן״.

לדבריו, הסיפתח שלו בתזמורת היה טראומתי: ״כשבאתי להיבחן, הקונטרבס שלי נחבל בנתב״ג ויצא משם כמעט מרוסק. אחד מנגני הפילהרמונית ניאות להשאיל לי לאחר הקונצרטים את הקונטרבס שלו, שהיה ענק בהשוואה לכלי שלי, וכמעט שברתי את האצבע כשניסיתי להתאים את עצמי אליו. הייתי במצב נפשי כזה שבו הייתי משוכנע שלא יקבלו אותי. אחרי הבחינה אף אחד לא אמר לי שום דבר, והלכתי. לקחתי אוטובוס ונסעתי הביתה. שם הגיעה אלי שיחת טלפון בהולה שבה נדרשתי לבוא מיד. באותו רגע הבנתי שהתקבלתי. כך התחילו 32 שנותי בפילהרמונית. כעבור לא הרבה זמן השגתי קונטרבס איטלקי נדיר ויקר מהמחצית השנייה של המאה ה־17״.
 

״ממש ככה. אני פוחד עליו. כל השנים לא לקחתי אותו לסיורים שלנו בחו״ל, אלא כלים אחרים מאוסף הקונטרבסים שהיו לי בבית, ואת חלקם כבר מכרתי״.

לאחר מעשה, מעיר מגן, לא אחת קיבל פטור ממסעות הפילהרמונית בעולם כדי להתפנות למשימות אחרות, דוגמת הוצאת אלבומו היחיד, ״אדם״, שבו שר את שירי המשורר מירון איזקסון, רובם בהלחנתו וחלקם בהלחנת ורד קלפטר, המפיקה בפועל של האלבום. ״מירון משורר נפלא״, מתפעל מגן. ״הגענו לאלבום לאחר שהייתי בין אלה ששרו באלבום משיריו. אנחנו מתכננים המשך.
 

״כל השנים הקפדתי לא להצטמצם רק לתחום הקלאסי״, מוסיף מגן. ״מהבחינה הזאת היה לי ג׳וב מאוד נוח, כשיכולתי לקחת חופשות ושנות שבתון. על הנסיעות היו מוסיפים לנו תשלום, אבל לי היה חשוב יותר מהכסף לעשות גם דברים אחרים, תוך שמירה על הקשר עם האנשים מחוץ לעולם הקלאסי״.

בין ה״דברים״ שעליהם מספר מגן יש גם שיתוף פעולה עם אסתר עופרים. ״עשיתי את העיבודים במופע שלה משירי רחל לפסטיבל ישראל. אסתר היא אישה תרבותית שמאוד אהבתי לשתף איתה פעולה״, הוא אומר ונזכר בשיתוף פעולה אחר, ״את יוסי בנאי ליוויתי שנים עוד מאז שהיה בא לקונצרטים בניו יורק. הוא היה מדהים. גם ניהלתי לו מוזיקלית מופע ואלבום משירי ג׳ורג׳ ברסאנס. הוא היה איש שורשי, מלח הארץ״.
 

ומכל המסעות עם הפילהרמונית?
״מכולם זכור לי המסע הראשון שלי, כבר בקיץ 83', לאירופה, יחד עם אשתי אתי ובתי הבכורה, רחלי. זה היה כיף לא נורמלי לגלות את העולם, אחרי שנים שבהן חיינו בניו יורק, שם בקושי שרדנו, כמו פליטים״.

תסביר.

״במיוחד בתקופה הראשונה שלי בארצות הברית בהחלט לא היה קל. בברקלי הכסף אזל לי במהירות ועף בין האצבעות. כשעברנו לניו יורק, אף אחד לא חיכה לי. כדי להתקיים נאלצתי בהתחלה לנגן גם בחתונות ובבר־מצוות תמורת פרוטות, כשאשתי עבדה כתופרת מהבוקר עד הלילה. בקושי היה לנו שם כסף כדי לקנות אוכל. במשך חודשים לא היה יום שבו אשתי לא רצתה לחזור לארץ״.
 

״הכי אהבתי את לאונרד ברנשטיין (צילומו מתנוסס בחדר העבודה של מגן, בדירת מגוריו בצפון תל אביב, שבו יש שלל כלי נגינה - יב״א), צירוף נדיר של טיפוס אינטלקטואלי, שגם היה עמוק מבחינה רגשית ובעל יכולת להעביר את מה שרצה בשפת הגוף. זה היה מדהים. לני לא היה צריך לדבר הרבה לעומת מנצחים צעירים כיום, שעוצרים את החזרות כל שתי תיבות, אחד הדברים הכי שנואים עלי. במקום לתת לנגנים לנגן, הם מפריעים להם. לא לני, שתוך כדי הניצוח הפליא להראות לנגנים מה בדיוק רצה מהם. בשבילי לנגן בניצוחו של ברנשטיין זה היה כמו לראות סרט ולנגן את הפסקול שלו.
 

״החיבור שלי עם ברנשטיין היה גם דרך אהבת הג׳אז, המשותפת לשנינו״, מוסיף מגן. ״באותה תקופה הייתה לי שלישיית ג׳אז עם דני גוטפריד וגיא בן־ברק, שהיו באים אלי לחזרות בהיכל התרבות. כשברנשטיין היה שומע ג׳אז, הוא לא היה מתאפק ונכנס לשמוע ולהעיר הערות.
 

״לא רק לני״, הוא מעיר. ״מאוד אהבתי לנגן עם ברנבוים וצוקרמן, אנשים שעושים מוזיקה במיטבה בלי פוזות ושטויות, גם פסנתרנים כמו אנדרס שיף ואלפרד ברנדל. כמובן, לא אשכח את הקונצרטים המרגשים שהיו לנו ברוסיה עם פרלמן. מה לעשות, ענקים כמו ארתור רובינשטיין החמצתי״.

אחרי שניגנת אצל הגדולים, מה התוכנית שלך לפנסיה?

״עכשיו אוכל לשיר ככל שארצה״.