אחרי 40 שנה: שלישיית "הנשמות הטהורות" מקליטים סינגל חדש

את ההמשך ההיסטוריה שפטה, ושפטה לא רע. יותר מ־40 שנים חלפו מאז, ו״ברחוב הנשמות הטהורות״, ״אחכה לך״, ״שלא ייגמר לי הלילה״ ו״קפה אצל ברטה״ עדיין ממשיכים להדהד חזק בתודעה המ־ קומית. במהלך השנים נפרדו דרכיהם של חברי השלישייה. ברוכין ניסתה את כוחה באירופה ולאחר מכן חזרה בתשובה, ירוחמי עזב לגמרי את המוזיקה והחל לעבוד בבנק ישראל, וכהן הפך למפיק מוזיקלי מוערך ובעלים של אולפן הקלטות, עבר ללונדון וחזר.

במקביל המשיך כהן להופיע עם שירי הלהקה ולהקליט שירים משלו - כולל כמה שאוגדו לשני אלבומי סולו - ״זמן ומקום״ ו״שאהבה נפשי״ - ועוד לפני שזה הפך פופולארי - אלבום שבו אחרים מבצעים משיריו (״תחנת דרכים 97״).

ניצוץ בדמות ראיון של יהודה נוריאל ב״ידיעות אחרונות״ הביא לאיחוד כוחות חד־פעמי (כרגע) בין ״הנשמות״ ולהקלטת ״איך יכולת שלא״, שיר חדש ששוחרר לאחרונה לתחנות הרדיו. ״מדובר עבורי בזיכרון נחמד מאוד, שאין לי ממש עניין לנסות לשחזר אותו על הבמה. אני מעדיף שיזכרו אותנו כמו שהיינו״, אומר כהן. ״מצד שני, בעקבות הכתבה הגיעו טלפונים מחברים כמו דורי בן זאב וקובי לוריא. אחרי נאוה התקשרה ושאלה: 'למה שלא נקליט משהו יחד?', אמרתי 'למה לא?'. אחרי הכל, אני תמיד בעד לעשות שירים, זה הדבר שאני יודע לעשות הכי טוב״.

״רציתי שזה יהיה ניסיון מוצלח ושנמצא טקסט שיתאים לנו לשיר יחד. זה עניין של הרגשה. אלה מילים שלא קשורות לתקופה מסוימת, אך יומיומיות ומאוד אוניברסליות. לשיר על ארץ ישראל היפה או על בעיות חברתיות אף פעם לא היה הקטע שלי, גם לא שיר המנוני. בסופו של דבר, טקסט ששלחה לי לפני כשנה ענת הראל, שדרנית 88FM, נראה לי הכי מתאים.

היה לי די ברור שנאוה הולכת להיות הסולנית בשיר, כי אם המטרה היא להזכיר לאנשים את הקסם מפעם - 'אחכה לך' הוא השיר הכי מזוהה עם הלהקה כמו שאנשים זוכרים אותה. התחברתי לרגשות מפעם, לת־ מימות של אז ולמלודיות. כשהלחנתי את השיר חשבתי איך השיר ישרת אותה. לילה אחד הגיעה המנגינה של הבית, ולמחרת בצהריים קפצה לי המנגינה של הפזמון. משם הכל קרה מהר. נפגשנו והקלטנו את השיר אצלי באולפן, ויצאה תוצאה שאנחנו ממש לא מתביישים בה״.

״להפך, עברו הרבה מים בביוב של תל אביב מאז. זאת הייתה תקופה ועו־ לם אחר לגמרי. חברה ומדינה אחרים, שפה אחרת. אז היינו מאוד רציניים במה

שעשינו והייתה בזה שאיפה למצוינות. ביקום של ערוץ אחד ותחנת רדיו אחת - שיר היה צריך לעבור סינון רציני כדי שי־ שדרו אותו. שרנו טקסטים, שיחסית למה שקורה היום, נחשבים לשירה. אני בטוח שבעיני כמה אנשים חלק מהשירים ההם נחשבים לדבר איום ונורא. מצד שני, היה לנו את 'קפה אצל ברטה' של אהוד מנור, שהיה חלוץ ואשף בכתיבה שמביאה דברים חכמים בשפה פשוטה״.

אתה מבחין בדעיכה בכל מה שקשור בהשמעה של מוזיקה ישראלית?

״נקודת השבר התחילה כשרפול פירק את הלהקות הצבאיות. הלהקות הצבאיות היו פס הייצור של רוב הזמרים בארץ. מעבר לכישרונות שנבחרו בקפידה, היה שם מוסר עבודה גבוה. אנשים עבדו עם טובי היוצרים בארץ, דור הנחיל לדור. זה עודד את היצירה והכתיבה, היה לנו מגע עם אנשים שהערצנו. הדעיכה בתרבות הישראלית התחילה מזה שחינכו אנשים לזלזל בלהקות הצבאיות. בהמשך זה חלחל גם למה שמשדרים ברדיו״.

״מישהו ניתק את השרשרת. אנשים לא מכירים יותר יוצרים משנות ה־70 וה־80, שלא לדבר על מי שקדם להם. המיינסטרים האמיתי מוגר בכוח ובצורה מלאכותית. בשלב מסוים החליטו שדרנים ועורכים, בעידוד חברות תקליטים ובהשפעת מבקרי מוזיקה מסוימים, שזמרים כמו אילנית, ירדנה ארזי ואבי טולדנו זה פאסה ומוזיקת המיינסטרים הישראלית היא בעצם רוק.

"הציבור כמובן דחה את ההשתלה החיצונית הזאת, והוואקום שנוצר התמלא על ידי המוזיקה הים־תיכונית. אנשים חושבים שתרבות זה לוקסוס ורק בעלי אמצעים יכולים ליהנות מזה. תרבות זה משהו שצריך להיות מטופח, בראש ובראשונה, על ידי המדינה, כי זה מביא לכ־ בוד הדדי בין אנשים. אומנם העברתי את רוב שנותי בתל אביב, אבל גדלתי באשדוד כשעוד הייתה עיירת פיתוח - ואם לא היו מסבסדים חוגים כמו תיאטרון ונגינה, או מביאים הצגות וקונצרטים בחינם, הייתי יוצא ערס״.
 
 

״בשבוע הראשון השיר שודר בצורה יפה, אבל כאמור אורך חייו של שיר שלא עובר פלייליסט הוא קצר מאוד. יחד עם זה, רוב האנשים חושבים שאם שיר לא נטחן בגלגלצ הוא לא טוב, אם הם בכלל מודעים לקיומו״.
 

״הרגשנו כאילו לא נפרדנו מעולם. היה שיתוף פעולה שכלל פרגון והרבה יצירתיות״.

היה איזה רגע קסום במהלך הקלטת השיר?

״אני מאמין שכן וזה ניכר לדעתנו בתו־ צאה ובתגובות של הרבה מאוד אנשים שהאזינו, מאוד נהנו, ודרשו שנקליט עוד שירים״.