יצירות מופת: שלושה אלבומים ישראלים חדשים ומעולים

שלושה אלבומים חדשים של אמנים ישראלים מובהקים וחשובים, ותיקים, שניים מהם (חוה אלברשטיין ושלום חנוך) אפילו ותיקים מאוד, ובכולם מתבצע חישוב מסלול מחדש. איפוס מוחלט של הכל וניסיון ליצור את העתיד באופן נקי ובהיר. באלבום השלישי קובי אוז באלבום סולו שמחבר את אתמול והיום, אז ועכשיו, את הישראלי והיהודי. בשלושת המקרים זה הצליח. לרגל הפסח, קבלו את ההמלצות שלי לאלבומים עבריים מעולים.
 

שלום חנוך יהיה בן 70 בשנה הבאה. סבא רוק׳נרול, יוצר חשוב, מבצע, נביא זעם, דובר של דור והאיש שבלעדיו שום דבר לא היה נשמע כאן אותו דבר, מוציא את ״המקרה והטעות״, שיותר מכל משקף את הזמן והמקום שבו אנו נמצאים. מהיר, עוכר שלווה, טורד מנוחה, תזזיתי. משורר רוק שבודק את עצמו - ילד מזדקן - ואת העולם המשתנה במהירות סביבו. מה קורה במקרה ואיפה אנחנו טועים, ומה אפשר לעשות כדי שיהיה טוב יותר (כנראה שכלום, לפי חנוך).
 

״אני בוהה אחר כך אני נוהה אחר כך/ אני תוהה/ אחר כך אני שוהה/ אחר כך אני דוהה״, הוא שר. אנשים שהיו שם, כבר אינם. לא מאיר אריאל, החבר הקרוב. לא אריק איינשטיין, השותף שדחף אותו לשיר סולו. מאיר אריאל מיוצג פה ב״פחדתי (היפותזה)״, שיר פסנתר שמותח קו בין הקיבוץ לבין פריז של שנות ה־60, מעין שאנסון אקורדיון ישן בלילה על הדשא. חנוך בודק את המרכיבים הבסיסיים של החיים, כולנו ילדים של החיים, הזדקנות או התבגרות, אושר או השלמה. בסופו של דבר, מתברר, תמיד תישאר האהבה כדי להציל אותנו מהפחד.
 

שירים כמו ״תלוי בטונים״ מזכירים כמה יפה יודע חנוך להלחין. המלודיות נכנעות ונשמעות לו. עיבוד המיתרים והרומנטיקה הנינוחה הופכים את השיר הזה לפנינה אמיתית. כך גם ״לא שבעה ממני״, שמשקף משהו מאישיותו השבלולית, חנוך בתוך עצמו הוא גר ובתוך ביתו הוא דר, שיר על יחסים וזוגיות במצב מתקדם. מרגש במיוחד ״מה מיהרת למות?״, שנכתב (לפי חנוך) על מאיר אריאל. שיר געגוע. שדה. עץ תות. לטאה. שדרה. מגדל מים. חציר. קיץ בקיבוץ. זיכרונות טעונים רגש.

 

ומשיר שנכתב למאיר אריאל לשיר שכתב מאיר אריאל, ״הנשים בחיי״, שקיבל מעטפת לחן ברזילאי, ומשם ל״אנשים״, רוק׳נרול פוליטי, אולי השדה הטבעי ביותר לחנוך, שחיכינו לו מאז ״מחכים למשיח״. שיר שכולו ביקורת חברתית על האגואיזם הישראלי, חוסר הסובלנות, חוסר הרצון להקשיב.
 

״חרש נושבת״. האישה היא הרוח הטובה, היא רוח השדה, היא הנשימה, היא המקום האידיאלי שמשלים אותך. הרומנטיקה היא הבחירה שלנו. היא לא מקרה ולא טעות. על עטיפת האלבום שלום חנוך יושב בלילה על ספסל בשדרה, מבטו נעוץ באישה נעצרת, היא מישירה מבטו אליו, מבטים נפגשים, יש מתח עצום של מקרה שאולי יקרה במקרה, סיכוי קרוב למצוא גן עדן ברחוב, כמו האלבום כולו, טעון בעוצמה וברוך. זהו שלום חנוך במיטבו. חמש שנים אחרי אלבום אולפן לא מוצלח, הוא חוזר ומותח את מוטת הכנפיים האדירה שלו. אלבום מצוין שהוא תמצית הישראליות, העבריות, כמו פעם, עם קווים ישירים וישרים שנמתחים מנתן אלתרמן (״ליל קיץ״, השיר שחותם את האלבום) דרך מאיר אריאל (שני שירים) ועד חנוך עצמו, משורר הרוק הישראלי האולטימטיבי.
 

על העטיפה חוה אלברשטיין מחייכת. היא משפילה מבט אל המיתרים של הגיטרה שהיא מחזיקה ביד. כמו תמונה מזמן אחר, עולם אחר של תום ונעורים רחוקים, שנות ה-60, חוה והגיטרה שרה לילדים, שרה למבוגרים. ילדת פלא, הפריצה הגדולה, ההבטחה העצומה.
 

אבל העטיפה היא חדשה והצילום עדכני, וגם האלבום ״סרנדה״ הוא הצדעה עמוקה של אמנית ותיקה וזמרת נפלאה לימי ראשית דרכה, עת פילסה לה נתיב ייחודי ועצמאי בתוך הזמר העברי של הימים ההם. מאז חלפו כמעט 50 שנה.
 

נדמה לי שחוה אלברשטיין היא האמן הישראלי הפורה ביותר - למעלה מ-60 אלבומים (ב-50 שנות קריירה שהחלה מוקדם מאוד), שמונה מהם ביידיש ואחד מהם באנגלית. אלבומיה כוללים, בין השאר, שירים שהפכו קלאסיים בזמר העברי (״מרדף״, ״משירי ארץ אהבתי״), שירי ילדים (״אליק בליק בום״, ״דלת הקסמים״), שירי מחאה חברתית (״לונדון״, ״צל״) ופוליטית (״חד גדיא״, ״הקוסם״, ״שחמט״) וכן שירים אישיים. אלברשטיין מדויקת, בלתי מתפשרת ומצליחה לאורך השנים, אחת מגדולות הזמרות שלנו, ואולי הגדולה מכולן, זוכת פרס אקו״ם 2011 על מפעל חיים.
 

ועכשיו, אלבום חדש. באמצע שנות ה־60 היא הייתה, כאמור, חוה והגיטרה. האלבום החדש הוא ניסיון לשוב אל הזמן ההוא. אינטימי. קטן. פשוט. קרוב. הוא נולד מהצורך הזה. השיר הראשון שהגיע לרדיו בישר את התוצאה הסופית. 14 שירים. ״הארץ המובטחת״, ״אושר״, ״אל תענה לי״, ״שתי זמרות״, ״אם אין לי בית״ ו״דרך״ הם הבולטים שבהם.
 

אלה לא שירים חדשים, אלא כאלה שנצברו עם השנים ועכשיו לוקטו לאלבום שלם. חלקם שירים מקוריים שאלברשטיין כתבה או הלחינה. משוררות בולטות בנוכחותן כאן. חוה אלברשטיין תמיד הפליאה לשיר טקסטים שכתבו נשים - נורית זרחי (״אישה באבטיח״, ״מזמן מזמן, אחור אחור״), תרצה אתר (״הלילה הוא שירים״, ״שיר במתנה״) וגם רחל כמו כתבו במיוחד עבורה את המילים, שהעצימו את נוכחותה כדוברת הנשית הגדולה ביותר של דורה.

אלברשטיין עושה את אותו דבר באלבום החדש. ב״סרנדה״ היא שרה את המילים של המשוררות סבינה מסג (שאיתה עבדה גם באלבומים ״שביל החלב״ ו״ילדת טבע״), ושל רחל שפירא (״אדבר איתך״, ״כמו צמח בר״, ״התבהרות״). לטעמי, אלבומה השלם והמושלם ביותר של אלברשטיין הוא תקליט משירי רחל שפירא (״התבהרות״, 1978). אבל יש כאן עוד מגוון.

אלברשטיין מטפלת גם בשירים שתורגמו מיידיש, מספרדית ומאנגלית ומטביעה בכולם את חותמה האישי והפרטי. במציאות העכשווית המעורערת כמו נסלל נתיב של אור שונה. אלברשטיין והגיטרה, והמילים, והצלילים, ועוד שלל שירים שנוספים לרפרטואר העצום והמרשים של האישה הזאת.

קובי אוז

בספטמבר האחרון חגג קובי אוז יום הולדת 45. חוץ מזה הוא חתן פרס ליבהבר, שהעניק לו מכון שכטר למדעי היהדות עבור תרומה משמעותית להשגת סובלנות דתית ופתיחות תרבותית. אין ספק שעל זה אף אחד לא חשב כש״הרבי ג׳ו כפרה״ כבש את הרדיו ב-1990. אבל אוז, שהתחיל כחייזר עדכני ומוכשר כשד בעיירה שדרות, פרץ לתודעה עם טיפקס, ומיזג מזרח ומערב, פופ אירופי ומוזיקה ערבית, לוקח עכשיו צעד נועז ומיוחד עם אלבום סולו, שכולו וריאציות וניסיונות פיענוח של מהות הישראליות העברית, היהודית - מסע בין אז להיום, שירים של חיים נחמן ביאליק, לאה גולדברג וגם של אריק איינשטיין, שלום חנוך (איך אפשר שלא?), מיקי גבריאלוב, שמוליק קראוס, יעקב רוטבליט ושם טוב לוי.

אוז הקליט את האלבום בשנה שעברה בשלושה מופעים אקוסטיים, הקלטות חיות בסלון ביתו. הסקיצות הראשונות שעליהן נבנה הפרויקט הוקלטו עם הנגנים של ״מזמורי נבוכים״ ב-2012, נגנים שמלווים אותו במאות מופעים. וכדאי לשים לב במיוחד ל״חלום עקבותיך״, שיר הנושא של האלבום, שיר של אברהם חלפי שהלחין יצחק קלפטר, בין אמונה לחילוניות, בין תשוקה למשמעות לבין ספקנות גמורה.

קובי אוז מפענח את הצופן הגנטי של חלפי ועושה זאת באופן עממי-אתני עם שבעה נגנים מלווים. החום והחוכמה, הרגש והגרוב, קובי אוז מבשיל יפה כיוצר עצמאי ובעל מהות ומשמעות.