מדי שלישי בחצות מתייצב המוזיקאי זיו רובינשטיין בחולון, באולפן קטן, שם ממוקמת תחנת הרדיו האינטרנטית like-my-radio.co.il.
תוכניתו ״התפסן״ (על שם הספר ״התפסן בשדה השיפון״) עוסקת בנוער במצוקה, גם כזה שלא זוכה לקורת גג באופן קבוע, שבשעות החושך משוטט לעתים ברחובות. בתוכנית מקבלים הנערים במה רדיופונית ״לזעוק את זעקתם״, כדברי רובינשטיין, וגם לפתרונות לינה אונליין. אבל אף שהיא משודרת באינטרנט, כבר לא מדובר ברצועה חתרנית לגמרי. בתחנה מדווחים כי הנתונים שבידיהם מעידים כי בין 15 ל־20 אלף מאזינים לה. כמו כן, התוכנית כבר מוכרת בשירותי הנוער המוניציפליים ולא פעם מתראיינים בה אנשי חינוך.
״כבר שמונה שנים שאני עובד עם נוער, בכל מיני מסגרות״, מסביר רובינשטיין, שהוציא לאחרונה את אלבומו השלישי. ״עבדתי בלוד עם נוער נושר ובמספר מוסדות נוספים. לפני כשלוש שנים הקמתי את פרויקט 'מוזיקה לכל ילד'. גייסנו 60 מורים למוזיקה שילמדו בחינם ילדים ונערים ממשפחות ללא אמצעים כלכליים. אבל בגלל היעדר מימון הרבה מורים פרשו, כי בסך הכל גם הם צריכים לחיות ממשהו. קיוויתי לקבל איזושהי עזרה מהרשויות העירוניות, אבל זה לא קרה. בחלקו השני של הפרויקט גייסתי מאות כלי נגינה שלא היו בשימוש בבתים. הם נמסרו לנערים ולילדים״.  לפני כשנה הוקמה עמותת תפס״ן (תחנה פסיכואנליטית לנוער). פסיכואנליטקאים, משפטנים, מורים ועובדים סוציאליים חברו יחד כדי לתת מענה לנוער שנושר ממסגרות חינוכיות.

״נשירת נוער היא תופעה שלממסד יש כרגע בעיה במתן פתרונות עבורה״, מסביר רובינשטיין את הסיבה להקמת העמותה. אנשי תפס״ן מדריכים מורים, מטפלים בפניות של נוער, עורכים ימי עיון ומשתפים פעולה עם ארגונים מקבילים בחו״ל. רובינשטיין חיפש צינור להנחלת פעילות העמותה והחל לערוך ולהגיש את תוכניתו. במקביל לעיסוק החברתי, רובינשטיין מעניק חשיפה ראשונית ללהקות נוער מכל רחבי הארץ, אחרי שחבריהן משגרים אליו קלטות - ביתיות וגם מקצועיות. "אחרי הכל, מוזיקה היא העיסוק העיקרי שלי, היא קרובה ללבי", הוא אומר. "בתוכנית אני עדיין עוסק בפרויקט 'מוזיקה לכל ילד'. כלי נגינה עדיין נמסרים למשפחות קשות יום".
פתרון לכל אחד
רובינשטיין (45) זכור בציבור כצעיר שזייף תמונה עם מישל פייפר בתוכניתו של דודו טופז. הוא מודה כי ריכז את תשומת הלב של הנוער גם בשל כך שכתב והלחין עבור שלומי שבת: "הם מכירים שירים שלי וזה פורץ איזושהי חומה חשדנית שקיימת באופן טבעי, ומיד מתחילה השיחה איתם. פה הם מקבלים אוזן קשבת. נשירה יכולה להיות מבית הספר, אבל לא בהכרח לרחוב, אלא, למשל, למרחב חינוכי אחר שיספק מענה לתשוקות של הצעיר, כמו אמנות או יצירה. כשהנער הנושר לא מוצא מענה לנפשו המבולבלת, הוא הולך לאיבוד". רובינשטיין מוסיף כי "אני מאמין שקיים פתרון לכל נער או נערה שלא צולחים את ההתבגרות בתוך הסדר החברתי הקיים. זה רק דורש משאבים ונכונות מצד כל הצדדים. הסיפורים על הילדים הם רבים, לא תמיד הסוף הוא טוב, אך בסופו של יום חובתנו, כחברה, להקשיב להם. אגב, אנחנו לומדים גם מהם, כחברה וכבני אדם".
מוטי כהן, מבעלי התחנה, אומר כי "לפני שלוש שנים הקמתי אותה תחת המחשבה שהעתיד הרדיופוני נמצא ברשת. אנחנו חסרי גבולות מבחינת הנגישות לציבור, רדיו חברתי. בעוד איזה כלי תקשורת האזרח יכול לקבל במה כזו לומר את דבריו?".
״התפסן״ היא התוכנית המובילה בתחנה. "נחשפתי לפעילות של זיו בפייסבוק והצעתי לו להגיש תוכנית", אומר כהן. "לשמחתי, הימרתי נכון. תוכנית רדיו הפכה לכותל המערבי של הנוער בישראל".






 

 
שעה נוספת בשידור
התוכנית של רובינשטיין היא בת שעתיים, אך לפעמים הוא מושך עוד שעה כדי לאפשר לצעירים נוספים לחשוף את מצוקותיהם ולקבל סיוע. "אני משוכנע שאם הייתי משדר בתחנת רדיו רגילה, האפקט היה הרבה יותר גדול", אומר רובינשטיין, "אבל המחתרתיות בלהאזין לתוכנית רדיו דרך האייפון, למשל, הופכת את החוויה של המאזין שחי ברחוב, נניח, לסוג של שותפות סוד".
למה נערים בוטחים במסגרת הרדיופונית שלך?
"גם אני הייתי נער כזה. הייתי שם. אני פועל מניסיון. לא הסתדרתי בשום מסגרת, עם שום חוק ועם שום מרות. למזלי, היה לי קרש הצלה - המוזיקה - שהפך לקרש קפיצה. דבר שני, אני מאמין להם. אם נער אומר שרע לו, זה לא תמיד בגלל גיל ההתבגרות ולא צריך להגיד 'לך תעשה עם עצמך משהו במקום לשבת בכיכר דיזנגוף ולעשן ג׳וינט'. את זה לא מעניין אותו לשמוע. הוא מחפש תשו־ בה שתתכתב עם הבלגן שבו הוא נמצא".
מה עובר על הנוער היום?
"אותי מעניינת נפש הנער ולא האובייקטים התקופתיים. הנעורים זה השלב שבו יש חצייה מעולם הילדות אל עולם המבוגרים. השלב הזה הוא קריטי כיוון שצורת החצייה - נשירה ממציאות - היא זו שתקבע את המיקום של הנער בחיים הבוגרים. אני גם לא מאמין שניתן להגדיר בעיה לנוער. יש נער ויש עוד נער ויש עוד אחד, כל אחד והסיפור שלו".
על פי הפניות לתוכנית שלך, איזו משמעות יש לטכנולוגיה ולרשתות החברתיות על מצוקת הנוער?
"לדעתי חידושים טכנולוגיים אינם רלוונטיים למצוקות האלה. היום מקללים נער בפייסבוק, פעם ריססו גרפיטי בבית הספר, ולפני זה כתבו על הלוח".
אילו סיפורים מגיעים אליך?
"היה נער שהידרדר לרחוב כי ברח מהבית. הוא התקשר לתוכנית ומיד סיפרתי לו על עמותת עלם, שעושים בשטח עבודת קודש. הוא אמר שאין להם פתרון עבורו והוא מתעקש להיפגש. נפגשנו. ראיתי נער מבולבל. ראיתי גם שהוא אמן. הוא ניגן, צייר, שר ואפילו כתב מחזה קצר. היום הוא לומד בבית הספר שמספק מענה בדיוק לילדים מסוגו - בעלי רצון ויכולת ליצור, אך לא מסתדרים עם דרישות של בית ספר רגיל". 

בוודאי יש גם מצבים של חוסר אונים, אי אפשר לעזור."אין פתרון גורף, הדרך מאוד ארוכה. מה שבטוח, חייבת להיות הקשבה. אסור להקשיב לנער כדי להצליח לשבץ אותו לאיזו קטגוריה שכבר כתובה מראש, אלא מתוך ידיעה שהנער הזה הוא יחיד במינו. פתאום כל ילד שני פה סובל מה־ פרעת קשב, פתאום כולם צריכים ריטלין. אפשר גם אחרת".