אבישר הר-שפי מוציא לאור ספר חדש ומתקשה להגדיר מהי שירה יהודית

מצד אחר, הוא אומר, ברור שיש בעולם היהודי עומקים ואתוס המיוחדים לו. ״כשאני קורא משורר אירי, אני שמח לגעת דרכו באופן החיים ובצליל הייחודי שעובר שם״, הוא אומר. ״מהבחינה הזאת יש משהו מאכזב במשורר יהודי ששיריו נטועים במיתוס האולימפוס. אם כי גם זאת יכולה להיות שירה בעלת אמת ויופי. העניין הזה קשור לשפה ורבדיה, לחומרים של השירה - התמונות, התמות, אבל לא רק. ועוד דבר, כשיהודה עמיחי סירב לקרוא לעצמו משורר, אלא כותב שירה, אני חושב שיש בזה משהו מאוד יהודי. השירה בשביל החיים ולא החיים בשביל השירה. באתוס המערבי האמנות היא התכלית העליונה, הקודש. אצל יהודי, החיים קדושים״.
 

משוררים שהולכים איתו במיוחד הם זלדה - ״השירה הראשונה שלי, חסד נעורי, שירת מעמקים ונשמות, וגם אמת צלולה כציץ העמקים״; פאול צלאן - ״שמקלף את המציאות אל הלוז הדק, אל האין שלה״; אבות ישורון - ״עם השימוש המיוחד והחופשי עד אין קץ בשפה״; ואהבה גדולה גם ליהודה עמיחי - ״המעוף המטאפורי שלו שמשחרר את המציאות מכובדה ועושה אותה חופשית ומשתנה, פתוחה ומפולשת. גם מחמוד דרוויש - שיש בו ״חיבור מרתק של חושניות האדמה עם הסמלה ודקות צלאנית״. המשוררת האהובה עליו - איך לא - היא רעייתו סיון, ״שיש לה יכולת מופלאה לכרות מתוך החולין והיומיומי זהב טהור, לפרוש כנפיים בתוך השוק של החיים ולעוף עליהם״.
 

״אל אשר לו אחוזת הארץ״ הוא ספר שיריו השני של הר־שפי. ספר שיריו הראשון, ״סוסי אש״, ראה אור ב־2005 בהוצאת שוקן. ספרו ״מלכין קדמאין: הבריאה וההתגלות בספרות האידרות של הזוהר״, ראה אור לאחרונה בהוצאת כרוב.
 

ילדותו המוקדמת של הר־שפי - שכיום לומד ומלמד קבלה, חסידות וספרות - בערי השפלה. כשהיה בן 10 עברה משפחתו לשומרון ולאחר מכן לבית אל. לאחר מכן למד בישיבת הסדר ובמסגרתה שירת בשריון. אחרי הצבא למד בישיבת ״שיח״ של הרב שג״ר והרב דרייפוס בירושלים. במקביל למד ספרות עברית חדשה באוניברסיטה העברית. את הדוקטורט עשה באוניברסיטת בר־אילן.
 

״לכתוב שירה התחלתי אחרי הצבא בקריית שמונה, מתוך רצון לגילוי רבדים אישיים שמעבר לכללי והאידיאולוגי״, הוא מספר. ״השירים הראשונים היו מאוד ליריים. התחלתי לפרסם בכתב העת ׳משיב הרוח׳, ובהמשך אף ערכתי אותו״. הם גרים בהתנחלות תקוע ומגדלים ״חמש נשמות מתוקות״, כהגדרתו.

ברבים משיריו, מזכיר הר־שפי מוטיבים מהטבע. ״כנראה משהו בנשמה שמחובר לשם״, הוא אומר. ״הטבע מחזיר אותי ליניקה של איזו אחדות פשוטה שלפני עץ הדעת. ובממד אחר - מרחבים, לאורך ול־ רוחב, וחשוב מאוד גם האופק״.
 

בעשור האחרון הוא לומד את ספר הזוהר, ומבעד לשפתו הייחודית הוא קורא את המציאות ויוצר אותה: ״זו שפה שמתיכה ארץ ושמיים, אלוהים ואדם, פותחת את העולם להקשבה עמוקה וגבוהה, ומלמדת לראות את הזוהר שבו״.
 

״אבות ישורון אמר שהוא שואף ש׳נקלקל׳ את שפתנו במהירות כזאת, שאם יגיע לכאן, למשל, ישעיהו הנביא ויסתובב באלנבי - הוא לא יבין אפילו מילה אחת. שני התנאים היסודיים לשירה הם אמת וחופש. מהבחינה הזאת אני לא אוהב את משגיחי הכשרות של השפה. מצד שני, הנהר הזורם מביא מים חיים רק כשהוא ממשיך את הנביעה שלו, אחרת נוצר משהו שטוח, דיקט קרטוני שנוסר מעץ הזית העתיק״.