המופע שמפגיש את זוהר וסשה ארגוב: "שני הקצוות נכנסים לי לתוככי הנפש"

יש מי שאומר שבחיים התזמון הוא הכל ועל פיו ייפול ויקום דבר. לפעמים הקלישאה השחוקה הזו מוכיחה את עצמה. לא מאמינים? תשאלו את מתי סרי.

כבר לפני מספר חודשים נקבעה לו ההופעה ״מארגוב לארגוב״ בפסטיבל האביב בראשון לציון. מי האמין אז שיבוא יום ושוב השד העדתי יפרוץ מהבקבוק וישטוף את כל הארץ?

במופע ״מארגוב לארגוב״ יוצא סרי למסע שורשים מוזיקלי, שמפגיש על במה אחת שני יוצרים משני קצוות מנוגדים של הארץ: סשה ארגוב וזהר ארגוב. ממש מזרח ומערב, אשכנזי מול מזרחי.

״גם זוהר וגם סשה לא היו ארגוב״, מבהיר סרי. ״אחד היה עורקבי והשני אברמוביץ'. זה סימבולי שכל אחד מהם בחר להחליף את שם משפחתו לארגוב, כלומר אדמת רגבים, האדמה הטובה שמצמיחה יבול. זו לא אדמת טרשים, אלא האדמה שעליה וממנה נוצר וצמח הפסקול הישראלי המתחדש״.

וזה לא הדמיון היחיד שסרי מוצא בין השניים. ״למרות שהם באו ממקומות שונים, הם למעשה קרובי משפחה״, הוא טוען. ״האחד בא משיכון המזרח והשני ממזרח אירופה. סשה עזב אותנו והותיר בידינו מוזיקה שמהווה נכסי צאן ברזל; וגם זוהר עזב והותיר בידינו מוזיקה שעדיין מושרת ועדיין מתחדשת. אז אם מוזיקה שמתחדשת אינה יוצרת קרבה משפחתית, אני לא

יודע מהי קרבה משפחתית״.

למוזיקה הגיע סרי (62) ממשחק ב-1992, אז הזמין אותו הבמאי שמואל הספרי לגלם את דמותו של זוהר ארגוב בהצגה ״המלך״. שנתיים אחרי ההצגה הראשונה ובעקבות ההצלחה המסחררת שלה, הקליט סרי אלבום משיריו של זוהר. ״נפתחה לי הצ׳אקרה של השירה״, הוא אומר בחיוך. ״מה שהיה מכוסה, צץ והתגלה״. שלוש שנים לאחר מכן הוציא אלבום שני, ״שאנסון תל אביב״, ובו שר משירי יוסי בנאי לצד שאנסונים צרפתיים.

״התוודעתי אליו בתור ילד, עוד לפני שהכרתי את זוהר, מהשירים שהלחין ללהקת הנח״ל ולתרנגולים. הוא הצליח להתאים את הצלילים הנפלאים לטקסטים, ולא אילץ את הטקסט להיכנס לתבנית. לכן השירים שלו יוצרים מונולוג מוזיקלי מקסים. הוא למעשה המוזיקה הישראלית בהתגלמותה, עוד לפני שהיא הפכה למשהו בעל קונוטציה אחרת״.

״אינטגרציה נוצרת על ידי אבולוציה ולא על ידי רבולוציה. האינטגרציה, המיזוג, נעשה במהלך הדורות עם הקניית ערכים תרבותיים משותפים, לא על ידי מרד והעדפה ודיכוי של מוזיקה כזו או אחרת".

"אי אפשר להילחם בתחושות. אדם שבחוויה שלו מרגיש מקופח, הוא מקופח. לא שאני מליץ יושר על הפולנים, אבל גם ביניהם יש מי שמרגיש מקופח, אם הוא בא מגליציה ולא מלודג'. במשך שנים ההגמוניה התרבותית נשלטה על ידי ממסד אשכנזי, שלא ידע איך לקבל ולא הכיר בכך שישנם שירים ותרבות אחרת. כור ההיתוך שאליו שאפו אבותינו הוא להפוך את כולם למקשה אחת, בשעה שכור ההיתוך הוא דבר אחר: לגלות פלורליזם וסובלנות, ולהעריך אחד את התרבות של השני". 

״אני לא חושב שהקולות התגברו. אלו רחשים תת-קרקעיים שתמיד פועלים ולעתים מתפרצים. כשהתחלתי עם 'מארגוב לארגוב', היו כאלה שאמרו לי שהם לא סובלים מוזיקה מזרחית ולא מוכנים לשמוע את זהר ארגוב. יש כאלה שאמרו לי דחילק, תן את זהר ותעזוב אותנו מהסשה הזה. את יודעת מתי אני מצליח? כשאני שר ועובר בין סשה לזהר בשיר אחד, ואנשים לא מצליחים לזהות של מי הקטע. אם אתה לא יודע לעשות את ההבחנה, או אם שני הקצוות נכנסים לתוככי הנפש שלך ומרעידים לך את הרגש, אני את שלי עשיתי. כי בשניהם יש רבדים רוויי רגש ומוזיקליות מעודנת ועמוקה״.

״קשה להצביע על דבר כזה או אחר, אבל אני לא בא להתייפייף. ישנם אנשים שבחוויה שלהם מרגישים דחויים ולא רצויים, הם חשים ארץ ישראל השנייה ושתרבותם היא תת-תרבות. עם אנשים כאלה אני לא מתווכח. בחוויה שלהם הם צודקים״.

״יש תחושה שהמרקם החברתי עלול להיפרם. האופי של האדם, כל אדם, הוא קרוב אצל עצמו. גם זברה לא מקבלת חמור, וגם זאב לא מקבל כלב. הטבע הוא שהחיה, האורגניזם, הוא קרוב אצל עצמו, ונדרשת מהאדם עבודה רוחנית כדי לקבל את האחר, ובזה הוא מותר מן הבהמה״.

״זה נכון. תראי מה שעשה יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין בטקס הדלקת המשואות: במשפט אחד דיבר בעד העם, ואמר שהוא אוהב את כולם ובעיניו כולם שווים, אבל באותה נשימה הוא ציין את מנשקי המזוזות והתייחס לדבריו של יאיר גרבוז. אבל זה לא מה שיאיר אמר, הוא אמר מנשקי קמעות, וזה שונה לגמרי. כשאתה יו״ר הכנסת ואינך טורח לבדוק את תוכן הנאום שלך, אתה גורם לשיסוי וזה חמור מאוד. כאדם פרטי זכותו לחשוב מה שהוא רוצה, אבל הוא היה חייב לשקול את המילים שלו. אם אנחנו רוצים לייצר אחדות, זה יקרה רק על ידי קבלה וכבוד. הדבר הזה הוא לא עניין קל ולא עניין טבעי לאדם״.

״אנשים מתאחדים אלו עם אלו כשהם חשים שיש כוחות שמנסים להכחיד אותם, ולכן במצבי לחץ או מלחמה, כולם ביחד כנגד האיום הקיומי. אבל בעתות רגיעה רק אנשים בעלי גדלות נפש יכולים לשפוט אדם לא על פי צבעו או מוצאו. אבל אני מאמין שאנחנו באמת יכולים לחיות במכנה משותף רחב מבחינה תרבותית. אני מאמין שבעתיד אדם בעל צבע כהה לא יידרש יותר להצטיינות יתר. צבע עור ומוצא זה הרבה פעמים מה שנקרא גרין קארד, אבל זה לא פספורט. כדי לקבל פספורט אתה צריך להוכיח את כוחותיך הפנימיים ולא את מראך החיצוני״. •