הרגע הנורא שבו נודע שאיילת שקד עומדת להיות שרת התרבות הבאה, הרשתות החברתיות גועשות בנבואות זעם והספד, וגם כלי התקשורת הרשמיים לא מפגרים מאחור. אחד מאתרי האינטרנט המרכזיים הגדיל לעשות ובישר בכותרתו שהשרה המיועדת ״לא יודעת מי זה מוריסי״, שזה כמובן חטא חמור למי ששואף להיות שר תרבות בישראל. מה היא כן אוהבת על פי אותה כתבה? ״שירי ארץ ישראל״. איזה בוקית. שהרי מן המפורסמות הוא שמרבית תושבי ישראל - שאת תרבותם אמורה שרת התרבות לקדם - הם מעריצים מטורפים של מוריסי. כן, כן. אפילו של אלבומי הסולו הכי מעפנים שלו, בעוד שירי ארץ ישראל לא מדברים אליהם כלל. ולמה שידברו? באיזו ארץ הם חיים, ישראל?
התגובות האלה, ובכלל ההתנשאות הבסיסית כלפי השרה המיועדת, מקוממות וגם מגוחכות. ואני אומר את זה כמישהו שהסמיתס מרגשים אותו הרבה יותר מהגבעטרון. כי מה אומרים כאן, בעצם? שמי שאינה מבינה גדולה בתרבות לא יכולה להיות שרת התרבות שלנו. הרי לא תשמעו טענות דומות לגבי מי שמיועד, למשל, לתפקיד שר התחבורה, ולא אסף רכבות צעצוע בילדותו; או שר הבריאות הבא, שמעולם לא השלים שבע שנות לימוד רפואה (ובכלל, היה בריא כל חייו, ולכן לא התנסה במערכת הבריאות הציבורית). ובצדק. אחרי הכל, שר הוא מינוי פוליטי, שייבחן ברמת המקצועיות שבה הוא ניגש לתפקיד החדש שלו. לאו דווקא בידע המוקדם או ברמת החיבור הרגשי שלו לתחום.
אבל כשמדובר בתרבות - אוי אוי אוי. כאן המועמד כבר צריך לעבור חידון טריוויה שלם, כאילו שהוא מועמד לגל״צ ולא לתפקיד השר. וזה לגמרי לא מקרי. כי התרבות היא אולי המעוז האחרון שנותר שמאלני לגמרי במהותו. ולכן לא יעלה על הדעת ששרה בעלת דעות ימניות במוצהר תהיה אחראית עליו. היא עלולה, רחמנא ליצלן, לחשוב על השקעה כספית בתרבות בקרב מגזרים כמו חרדים, מתנחלים או סתם אנשים שלא חיים במרכז תל אביב ומצביעים מרצ. והיא גם לא מתעלפת מהתרגשות כשלמשרדה פוסע מנהלו של מוסד תרבות ״מוערך״, המגובה בהתפעלות תקשורתית ותובע תוספת הקצבה למוסדו דל הצופים אך עתיר הטקס בישבן וגו'.
ומה שהתגובות האלה מוכיחות, יותר מכל, הוא שהמגיבים לא באמת הפנימו את תוצאות הבחירות, או את לקחי ההתנשאות, שהשפיעה כל כך על התוצאות האלה. אני לא מיתמם. גם אני הצבעתי למחנה הציוני; והשם איילת שקד הוא לא הראשון, וגם לא העשירי, שהיה קופץ לי לראש כמועמד אידיאלי לתפקיד שר התרבות. אבל, חברים, ככה זה כשמפסידים בבחירות. משמעות ההפסד היא שדמויות שאתם לא אוהבים, ממפלגות שלא הצבעתם להן, עומדות לאייש תפקידים מרכזיים. מה בדיוק חשבתם? שהימין ניצח, אבל תקבלו שר תרבות שמצטט את ברכט בצהריים ואת שירי האנטי-כיבוש של אלונה קמחי לעת ערב? או שלתפקיד המסוים הזה יפרישו איזו אלמונית חייכנית, מהרשימה של כחלון, שיש לה מינוי להבימה ובתור ילדה הייתה מעריצה של נקמת הטרקטור? אגב, כבר היה לנו פעם שר בכיר שהיה גרופי של פורטיס. זה לא מנע ממנו להיות ימני ושמרני.
ברמה המהותית יותר, התרבות הישראלית היא לא של אבא שלכם ולא רשומה על שמכם בטאבו. יש מקום להרבה יותר פלורליזם - כן, המילה האהובה על אנשי שמאל, כל עוד היא לא מאיימת על ההגמוניה שלהם - בתרבות שלנו. תרבות שהמוסדות הרשמיים שלה מזמן לא משקפים את טעמו ואת צרכיו של מרבית הציבור.
כל זה לא יצדיק, כמובן, התערבות של המדינה בתכנים תרבותיים והטלת צנזורה על יצירות אמנות. ואם שקד תנהג כך, אהיה הראשון שיגנה אותה. אבל צריך לזכור שצנזורה לא חייבת להיות עניין פומבי ורשמי. והעובדה שמרבית היוצרים בארץ חושבים בדיוק אותו דבר ומצביעים לאותן מפלגות, מוכיחה שהצנזורה חיה ונושמת בתרבות הישראלית עוד הרבה לפני שאיילת שקד נשאלה מיהו מוריסי.
01
תמיד כשמתרחש אסון גדול בעולם, שבו מעורבים גם ישראלים, חוזר אותו ריטואל. התקשורת מסקרת בהרחבה את הנקודה הישראלית ואז זוכה לביקורת בנוסח - למה מתרכזים בשלושה ישראלים ולא באלף נפגעים מקומיים. די עם הצדקנות הזאת. אדם בתוך עצמו, ובתוך עמו הוא גר. והכי טבעי בעולם לדאוג קודם כל לקרובים אליך. מה שלא סותר מתן סיוע לזרים גמורים, בשלב השני.
02
בשבוע שעבר ראיתי את השישייה של באיירן מינכן מול פורטו באליאנץ ארינה (כן, תאכלו ת׳לב. בצדק). רגע אחרי סיום המשחק צעדתי עם יתר 70 אלף הצופים אל מחוץ לאצטדיון, בואכה הרכבת התחתית. אחרי חמש דקות הגעתי לתחנה. אחרי רבע שעה כבר הייתי במרכז מינכן. עכשיו תחשבו כמה זמן לוקח לכם לחזור הביתה אחרי משחק רגיל בסמי עופר, בטדי, בנתניה וגו'.
03
נועה שמר היא מוזיקאית ירושלמית צעירה שאין לה שום קשר משפחתי לנעמי שמר ז״ל, אבל השם והעיסוק שלה מעוררים תמיד שאלות. ולכן היא נתנה עכשיו תשובה ניצחת, עם חידוש לקלאסיקה ״נועה״ של נעמי שמר (ביצע במקור: אריק לביא). גרסה פשוטה, לא מתאמצת, מלאת חן וממזריות ומקסימה בהחלט. אלף שירים ושיר, נועה.