לפני 70 שנה, ב־17 בפברואר 1945, נרשמה היסטוריה בחיים האמנותיים בארץ ישראל. הרחק מצלילי הסיום של מלחמת העולם השנייה, כשכאן התקוטטו ביניהן מחתרות ההגנה והאצ״ל, נערכה בתיאטרון מוגרבי בתל אביב הצגת הבכורה של האופרה העברית הראשונה, ״דן השומר״, שהועלתה על ידי האופרה העממית הארץ ישראלית.
מה שהסתמן בעקבות אותה הפקה, שהועלתה על ידי מיטב הכוחות המקומיים, כראשיתה של קלאסיקה כחול-לבן, הפך לאכזבה גדולה. 70 שנה העלו הפרטיטורות של האופרה הזאת אבק. היא שרדה בשולי התודעה הציבורית, אבל משום מה איש לא העז לגעת בה. זאת עד הערב (ראשון), כשבבכורה חגיגית, במיקום לא שגרתי - הספרייה הלאומית בירושלים - על רקע הוויטראז׳ים של מרדכי ארדון, תיגאל האופרה ״דן השומר״ מכבלי השכחה, כשתועלה מחדש על ידי תלמידי הזמרה של האקדמיה למוזיקה ולמחול והנגנים הצעירים של הקונסרבטוריון שליד האקדמיה (מופעים יתקיימו עד ה-8 בחודש).
"מהותית לקיום שלנו"
עלילת האופרה ״דן השומר״, שכתבו הסופר מקס ברוד, חברו הקרוב של פרנץ קפקא, והמלחין מרק לברי בעקבות מחזהו הלא ממומש של המשורר ש. שלום, ״יריות על הקיבוץ״, מעבירה אותנו אל ימי חומה ומגדל, במחצית השנייה של שנות ה-30. בבסיס העלילה משולש רומנטי: אפרת נישאת לדן וממשיכה להיות מחוזרת על ידי חברה לשעבר, נחמן. במקביל אליו צפים ועולים ויכוחים על אידיאלים ושאלות לאומיות, כשברקע עימות עם השכנים הערבים.
הפקת האופרה דאז, שמומנה על ידי הקרן הקיימת לישראל, הייתה אירוע מכונן ביישוב. לברי, שכבר נודע בו כמלחין הפואמה הסימפונית ״עמק״ וכמלחין האורטוריה העברית הראשונה ״שיר השירים״, ניצח על התזמורת והמקהלה המוגדלות. שרביט הבימוי הופקד בידי משה הלוי, מנהל תיאטרון ״אהל״, כשלצדו שתי דמויות בולטות נוספות בתקופה היא - הכוריאוגרפית גרטרוד קראוס ומעצב התפאורה, הצייר יוחנן סימון.
את ההפקה נשא על כתפיו זמר הבריטון פאול (פנחס) גורין לאחר שהגיע מאיטליה, שם היה כלוא במחנה בזמן השואה, וכעבור שנים אחדות בארץ ירד להולנד. עמו כיכבה זמרת הסופרן יוספה שוקן, שלא האריכה ימים.האופרה החלוצית זכתה לתגובות נלהבות. הד להן היה בביקורתו של משה ברוזנפט בחוברת ״במה״: ״הצגת הבכורה של 'דן השומר' היא תאריך מסוים בחיינו התרבותיים והמוזיקליים. זכותם של יוצריה היא שהם העזו להעלות את חיי תקופתנו תוך הצגת המציאות הארצישראלית, בפרט בשטח חיינו התוסס והפ-רובלמטי ביותר - הקיבוץ״.
אנסמבל השחקנים לאחר הצגת הבכורה של "דן השומר"
מאז יריית הפתיחה, ב-45', הועלתה לא אחת על הפרק סוגיית הופעתה מחדש של האופרה ״דן השומר״. בהיעדרו של לברי, שנפטר בטרם עת ב-67', לקחה בשנים האחרונות את ההובלה בנושא בתו, נגנית הנבל אפרת לברי, שהקימה לפני שנים אחדות עם בנה, אורי, עמותה לקידום המורשת של אביה, הפועלת להביא לביצועים חדשים של יצירותיו ולחשיפת הקהל של היום למוזיקה שלו.
לברי ציפתה לשווא שב-2015, במלאות 70 שנה לאופרה שהייתה משיאי יצירתו של אביה, תרים האופרה הישראלית את הכפפה. ״מעולם לא סוכם שנציג אותה״, אומר המתאם האמנותי שלה, מיכאל אייזנשטדט.
מדוע?
״כאופרה שלמה מדובר ביצירה שמאוד נכונה לזמנה. בחנו את הנושא לעומק והגענו למסקנה שלא נוכל להעלות את האופרה הזאת״.
צריך גם לקחת בחשבון שהאופרה הישראלית החדשה איננה מוסד פילנתרופי. אם אין סיכוי להצלחה בקופות, אין סיכוי ל״דן השומר״. כאן היה צריך להיכנס לתמונה משרד התרבות, ולפעול מעשית להעלאת יצירה כזאת. את מקום שרת התרבות, המסיימת את תפקידה, מילאה ד״ר גילה פלאם, מנהלת מחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית, שיזמה את הגרסה החדשה של ״דן השומר״.
״לאחר ששיתפנו פעולה עם האקדמיה למוזיקה בשני קונצרטים תחת הכותרת 'מוזיקה יהודית עכשיו', שאלתי את מיכאל קלינגהופר, ממנהלי האקדמיה, במה ירצה להמשיך״, מספרת פלאם. ״כשהביע רצון ללכת בכיוון של אופרה, הצעתי את 'דן השומר', האופרה של לברי, שבתו העבירה אלינו עם כל הארכיון שלו״.
״כשגילה הזכירה את 'דן השומר', חשבתי כמה זה עצוב ששום גוף לא לקח על עצמו במרוצת השנים את העלאת האופרה הזאת, לרוב מתוך שיקולים מסחריים קרים״, אומר פרופ' קלינגהופר. ״הרי עוסקים כאן בלהתחנף לקהל״.
קלינגהופר גייס להפקה שהוא מנצח עליה את תלמידיו באקדמיה, מתוגברים בזמר הבס-בריטון אור בן-נתן בתפקיד דן השומר. את הזמרים הצעירים ילוו נגנים עוד יותר צעירים, בני 12 עד 18, הלומדים בקונסרבטוריון שליד האקדמיה למוזיקה. קלינגהופר שם דגש על חשיפתם לחומר מהפנתיאון, כשעמו הבמאי ארי טפרברג.
״האופרה הזאת מהותית לקיום שלנו״, סבור הבמאי בן ה-25, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. ״בעיני חשוב להביא אותה בלי פומפוזיות ובלי פא-תוס״, אומר טפרברג. ״אם מביאים אופרה כזאת בצורה פשוטה ומינימליסטית, יש יותר מקום למוזיקה ולדרמה, שנוטות לאבד מכוחן בהפקות ראווה״.
״ארי הפך אצלנו את היוצרות״, מעידה פלאם. ״הקהל יושב במקום שבו הייתה הבמה ואילו האופרה, שנראית כאילו שהיא יוצאת מתוך הספרייה, מוצגת בחלל שאיננו אולם. הבמאי משתמש להצגה אפילו בגרם המדרגות ובמעלית".
מסקרן כיצד לברי, מגדולי המלחינים שפעלו בארץ, היה מגיב על הביצוע העכשווי ליצירתו. לברי, לוין במקור, בן למשפחה מוזיקלית, נולד בריגה, בירת לטביה. הוא ניגן בפסנתר והלחין מגיל צעיר מאוד. לאחר שסיים את לימודיו בקונסרבטוריון בעירו ורצה להמשיך במוזיקה, דרשו הוריו שילמד מקצוע תכליתי יותר. הוא השביע את רצונם, כשלמד בגרמניה אדריכלות, אבל חזר למוזיקה.
כאן התגלה ככוכב שביט. לברי, שבין השאר למד הלחנה מהמלחין הרוסי הנודע אלכסנדר גלאזונוב, התמנה בגיל 26 למנצח התזמורת הסימפונית של ברלין. כשהנאצים עלו לשלטון כעבור ארבע שנים, קרא נכון את המפה וחזר לעיר הולדתו, שם מונה למנצח הראשי של האופרה. לאחר שניצח על תזמורת הר־ דיו הסימפונית בעיר על הפואמה הסימפונית שלו, "היהודי הנודד", החליט כעבור שנה ליטול לידיו את מקל הנדודים, כשפשיסטים תפסו את השלטון בלטביה. בני משפחתו הרחבה, שסירבו להצטרף אליו, נספו בשואה.
ב־35' עלה ארצה עם רעייתו, הלנה. "מיד חשתי שארץ ישראל היא מולדתי האמיתית", כתב בזיכרונותיו. "בשום מקום ובשום זמן לא הייתה לי תחושה כזאת. חשתי שארץ ישראל הפריחה את רוחי כקומפוזיטור וכאן כתבתי את מיטב יצירותי, אם כי נתקלתי בקשיים חומריים ונפשיים".
לברי, ששימש בשנות ה־40 כמלחין הבית של תיאטרון אהל וכמנצח האופרה הארץ־ישראלית העממית, כתב עוד: "אני מכנה את עצמי מלחין ארצישראלי, השייך לארץ הזאת ושואף לשיר אותה, הן כארץ צעירה, הנבנית ונאבקת, הן כארץ תנ"כית עתיקה. אני שואף לבטא את שמחת העמל ואת קשיי המאבק בקיבוץ, גם את הרומנטיקה האקזוטית ואת תפארת עברנו".
עם הקמת המדינה, נענה לפנייתו של בן־גוריון לייסד את תחנת הרדיו "קול ציון לגולה", שבה שימש כמנהל המוזיקלי וכמנצח מקהלת התחנה, שנחשבה למקהלה המקצועית הראשונה בארץ. במקביל המשיך להלחין מוזיקה רצינית ולצדה פזמונים, שהמפורסם שבהם הוא "זמר" ("לא אורחת גמלים"...), שכתב עם אברהם שלונסקי.
לברי ראה את עצמו כמלחין מגויס. כך הקדיש את הסימפוניה הראשונה שלו לזכר קדושי גטו ורשה ואת השנייה למלחמת העצמאות. עם המשורר אברהם
ברוידס כתב את השיר "כיתתנו בלילה צועדת", שבמשך 20 שנה היה לחן אות הפתיחה של שידורי גלי צה"ל.