אם פלה קוטי – מוזיקאי אגדי ופעיל פוליטי ניגרי, שהגה וייסד את סגנון האפרוביט - עדיין היה חי בינינו היום, לא בטוח שהיה מאמין שדווקא בישראל נוסדה חבורת מוזיקאים שחרטה על דגלה את הפצת סגנון האפרוביט.
לחבר'ה קוראים "הודנא אפרוביט אורקסטרה", והם תזמורת דרום תל אביבית בעלת מספר דו־ספרתי של נגנים. השם נקרא על שם פאב פלורנטיני שבו קרמו עור וגידים בשלוש השנים האחרונות. הכל קרה אחרי ששניים מחבריה, אילן סמילן וליאור רומנו, פנו לבעל המקום, רני בירנבאום, כדי לעשות שם חזרות.
מה שהתחיל במפגש קבוע בפינה חשוכה ונסתרת, עבר בהדרגה לבמה המרכזית, ובקע משם להופעות בפסטיבלים רבים בכל כנפות הארץ. בפסטיבל יערות מנשה הקרוב (14־16 במאי) הם כבר יעמדו בשורה אחת לצד שמות כמו גבע אלון, להקת אינפקציה, מרינה מקסימיליאן, איפה הילד?, דניאלה ספקטור, פאנקנשטיין ועוד ועוד.
"אם חוזרים למקורות האפרוביט, אפשר לומר שפלה קוטי העביר את הקהל שלו חוויה כמעט מיסטית", אומר בירנבאום, שגם מנגן בלהקה. "הז'אנר שהוא יצר ערבב מוזיקה שבטית מסורתית של דת היורובה עם מוזיקה מערבית של Fאנק וג'אז. לתוך זה אנחנו מביאים את עצמנו עם תוספות מז'אנרים קרובים - למשל ממוזיקה אתיופית".
המונח המקורי "הודנא" בתרבות האסלאם שנוי במחלוקת, בלשון המעטה. למה בכל זאת בחרת לקרוא כך למקום שלך?
"השימוש במילה הזאת בימינו השתנה מאז. לדעתי, מדובר במשהו חיובי. הודנא זו הפסקת לחימה. הפאב נועד לכל מי שרוצה לעשות הפסקה ממלחמת הקיום, ופשוט להנמיך את ההגנות שלו לכמה רגעים. הכל על מנת להיות מי שהוא באמת, לצורך צבירת כוחות מחודשים ליום המחרת. במציאות של ימינו, אי אפשר לצפות שהכל בחיים יהיה דבש, אבל כן אפשר לעצור את המרוץ הזה לזמן קצר. המסר הזה משתלב גם עם השם שבחרנו לאלבום שלנו Let Go. זאת למעשה מהות החוויה שאנחנו מתכוונים לגרום לקהל שלנו בהופעות. בשורה התחתונה המטרה שלנו היא לאפשר לכל מי שמקשיב למוזיקה שלנו להסיר את כל הדאגות היומיומיות וכל מיני מחסומים, להתמסר לקצב ופשוט לרקוד. מה שמתאים מאוד לכל סוג של פסטיבל, ובוודאי ליערות מנשה".
בימים אלה רץ באתר "הדסטרט" פרויקט גיוס הכספים לכיסוי הוצאות הקלטת אלבומם המסקרן של ההרכב. נכון לכתיבת שורות אלה, הם הצליחו לגייס כמחצית מהסכום הנדרש למימונו. באלבום, שהוקלט בשיתוף פעולה מוזיקלי עם אורי ורטהיים ("מיקסמונסטר" מ"התפוחים"), מתארחים גם קרולינה, קותימן ואלרן דקל.
"תהליך העשייה של Let Go היה לגמרי מטורף", משחזר אלעד גלרט, הסקסופוניסט שחזר ארצה אחרי כמעט ארבע שנים בניו יורק - היישר לתוך האורקסטרה. "לקחנו כולנו החלטה להתנתק מכל הכבלים, תרתי משמע, ולנסוע להתארח בפאב ה'ארבעים' בקיבוץ טללים בנגב, עם ציוד ששכרנו וכלי עבודה שהבאנו איתנו, מקימים מסביבנו אולפן מאפס. רק כדי שתבין מה הלך שם - הספסלים וכריות הישיבה שם שימשו עבורנו כבידוד האקוסטי".
בירנבאום: "מאחר שהקשר שלנו הוא לאותה מוזיקה שהוקלטה באולפנים מאולתרים באפריקה, על ידי אנשים שלא תמיד ידעו להוציא את המיטב מהטכנולוגיה שהייתה ברשותם, חיפשנו לתת את האופי המחוספס למוזיקה, בצורה הכי אותנטית שיש. היה חשוב לנו לא להימצא בתוך אווירה סטרילית, אלא בדיוק להפך - ברמה של לשמוע את הגודל של החדר ואת ה'לכלוך' שבמכשירי ההקלטה".
גלרט: "נוסף על כך, הערך המוסף בגיבוש החברתי של כולנו היה לא פחות חשוב. היינו יחד מבוקר עד ליל. מארוחות משותפות ועד לסתם ג'מג'ומים על בירה. חוץ מזה, עברנו דברים הזויים תוך כדי ההקלטות, כולל גשם שירד באמצע וגרם לקצר חשמלי".
נשמע כאילו אין אצלכם עניינים של אגו, זה לא קצת מוזר? הרי לא כולם מסכימים על הכל כל הזמן.
בירנבאום: "מטבע הדברים יש בהרכב גדול אנשים שמעורבים יותר ופחות בקבלת ההחלטות. בגדול, אחרי כל חזרה יש ישיבה ובה כל אחד מביע את דעתו. בסופו של דבר יש חשיבות לכך שהקו המוזיקלי של כל השירים יהיה אחיד, ולכן אילן, שגם כותב את רוב החומרים, הוא הפוסק האחרון מבחינת כולם".
גלרט: "בסך הכל אין יותר מדי מקום לאגו בעניינים האלה. כולנו בלהקה חברים ונמצאים בה כדי לקדם את סוג המוזיקה הזה. כל החלטה שמתקבלת היא ללא ספק לטובת העניין הזה".
אלעד, איזה עוד סיפור אתה זוכר מכל מה שעברתם בדרך לאלבום?
"העבודה עם קרולינה, קותימן ואלרן הייתה כמו חלום שהתגשם. בכלל, לשמוע את הקול של קרולינה משתלב עם הגרוב שלנו היה משהו מדהים בעיני. אני זוכר שביום שהקלטנו אותה, איחרתי בחצי שעה, ובזמן שחיפשתי חניה, היא כבר הספיקה להקליט לא פחות מחמישה קולות לשיר שהיא שרה איתנו".
לא מתגעגע קצת לניו יורק?
"חזרתי לארץ בעיקר בגלל המשפחה, אבל אם אתה שואל על מוזיקה, אז ברור שניו יורק היא מקום טוב להשראה. הרבה ממי שאני היום, זה בזכות מה שקרה לי שם. מצד שני, בעידן הנוכחי של הכפר הגלובלי, כמעט הכל פתוח. אחרי הכל, המוזיקה נמצאת בתוך הלב קודם כל".
פרטים על פסטיבל יערות מנשה: www.yearot.com