כנסיית הקצוות: כנסיית השכל מתפשטת ומתלבשת מחדש בשני מופעים

כל שיחה עם רן אלמליח מכנסיית השכל עלולה לגלוש לקלישאות. ככה זה כשמדובר בלהקה מחובקת מכל הכיוונים, שהפכה חלק בלתי נפרד מהמנעד המקומי, אבל אלמליח סלחן. ”זו נטייה של החיים, לגלוש לתוך הקלישאה", הוא אומר, רגע לפני שני מופעים המהווים שני קצוות. מופע אחד הוא ”כנסיית השכל מתפשטת” - מופע אקוסטי במוזיאון ישראל החוגג 50 שנה להיווסדו.

זה יקרה במסגרת התערוכה ”1965 היום”, שתארח יוצרים בולטים נוספים (חוה אלברשטיין, שלומי שבן, ארקדי דוכין ומיכה שטרית), שם תנגן הכנסייה ממיטב להיטיה: ”מיטות חולות”, ”אנחנו לדרכים”, ”איתך אל הים”, ”אני מאמין”, ”למיה יש אקדח”, ”היינו עושים אהבה” ועוד. המופע יכלול גם כלים אקוסטיים ייחודיים כמו יוקללי, כלי הקשה ומלודיקה.

המופע האחר הוא ”אוטוביוגרפיה” - קונצרט רוק מלווה ב־40 נגנים, שחברי הכנסייה אספו לפני שמונה שנים לסדרת מופעים. בדיוק כשנדמה היה להם שסדרת המופעים הקונצרטנטיים נחתמה בהצלחה, התעורר הגעגוע והם חוזרים לשירים מהמופע המקורי, ומוסיפים שירים משני אלבומיה האחרונים של הכנסייה: ”שורות של אנשים” (2010) ו״הבית כה רחוק” (2013).

”המופע במוזיאון ישראל הוא אנטיתזה ל׳אוטוביוגרפיה׳. אם ב׳אוטוביוגרפיה׳ רצינו לקחת את העיבודים עד הקצה, האקוסטי לוקח את השירים ומפשט אותם במקסימום לכיוון ההפוך, כדי להביא את המינימום שאפשר מתוך השיר, כדי שהוא יהיה הכי קרוב לאיך שהוא נכתב”, מסביר אלמליח.

כך או כך, הכל מאוד אישי ונעשה מתוך ניסיון מתמשך לחמוק ממלכודת המחזור. כניסה לחדר החזרות היא למעשה כניסה לציפיות שלהם מעצמם ושל העולם מולם, ואז הלבטים מתחילים לכרסם. ”כשאנחנו מסתכלים על האלבומים שלנו ברצף כרונולוגי, אפשר לראות בקלות ניסיון מודע לברוח מהדבר הקודם שעשינו”, אומר אלמליח, ומדגים: ”אם עשינו אלבום שהוא גדול ובומבסטי, מיד אחריו עשינו משהו אחר. אחרי ׳אוטוביוגרפיה׳, שהיה אלבום אקוסטי, נסענו ללונדון לעשות אלבום עם המון אלקטרוניקה (׳שורות של אנשים׳), שבו התעסקנו במוזיקה הרבה יותר מערבית וכן הלאה. אנחנו מנסים לאתגר את עצמנו במודע, ולא לנסות לשחזר דברים רק משום שהם הצליחו, אלא משום שהם היו חדשים ומאתגרים״.

כנסיית השכל. צילום: יח"צ
 

״זה לא עובד ככה. יש לנו את הלהיטים שמשמיעים, והרבה אנשים מכירים, אבל הסטים שלנו בהופעות ורוב השירים שהקהל אוהב הם לא בהכרח סינגלים שיצאו לרדיו. יש המון שירים שאנחנו מקליטים ומגיעים לקהל. אי אפשר כל הזמן לכוון לאמצע. זה גם משעמם וגם לא הדבר הכי חשוב״.

22 שנה ושמונה אלבומים של התבגרות משותפת הביאו לאוסף מרשים של להיטים שנעטפים כעת בעיבודים מיוחדים, אינטימיים וחשופים. ואלו שמות: יורם חזן (שירה, גיטרה וסקסופון) רן אלמליח (בס ושירה), עמי רייס (קלידים ואקורדיון), דוד רז (גיטרה אקוסטית) ודניאל זייבלט (תופים וכלי הקשה).

״אסביר לך איך אפשר לגרום ל-40 איש להישמע טוב יחד. לקחנו רביעייה טובה של נגנים ועבדנו איתם המון. כל אחד מהם הוא מנהיג ברמה מוזיקלית שיכול להוביל אחריו עוד נגנים. עמי רייס, שכתב את העיבודים והתווים לכל הנגנים האלו, הוא אולי חסר הומור, אבל גאון״.

״התפיסה הזו, שמפרידה בין 'המוזיקאים המזרחים' ל׳מוזיקאים שעשו פה רוק', מוכרת לי והיא שגויה. אם נבדוק את השמות של מי שעסקו במוזיקת רוק כשהיא התחילה בארץ, נגלה דברים אחרים לגמרי. מה שנהוג לכנות היום 'מוזיקה מזרחית' זה פופ בחלקו. זאת שטיפת מוח שכולנו עוברים, כאילו יש פה שני מחנות, מחנה אחד שמנכס לעצמו את המוזיקה הכאילו מערבית והשני כאילו את המזרחית. כולנו נכנענו לשטיפת המוח של התקשורת עם החלוקה למחנות. זה שטויות״.

״כל העניין של אגו קיים. צריך להיות מודעים אליו, ולתת לו מקום, כל עוד זה לא פוגע באחר. יש מלא הפרעות תוך כדי עבודה: יש אנשים עם אגו, יש אנשים שחושבים שהרעיון שלהם הוא הדבר הכי גדול בעולם, אבל יש לנו חוק: מותר לעשות הכל אם זה נעשה למען האמנות. אגו זה לא דבר רע, אם הוא בפרופורציות. כל עוד אנחנו עושים את המוזיקה שלנו בשם יצירה באופן נקי וטהור, אנחנו יכולים להתגבר על כל מכשול. כולנו בני אדם. אבל הניסיון לימד אותנו לשמור על פרופורציה״.

יש שיר שכתבת שאתה מצטער עליו היום? ״זה קורה לי כל הזמן. גם תוך כדי עבודה על שיר או שאני אומר: 'זה הדבר הכי חרא שמישהו אי פעם כתב', או שאני אומר: 'אחלה שורה'. זה תהליך שאני מכיר מקרוב. למדתי לא להגיב מיד, להניח לזה ולתת לעצמי זמן לפעמים. לא תמיד אני יודע מה המוטיבציה שלי לכתוב את השירים. צריך לתת להם זמן, ואז הם מתבהרים״.

 "כנסיית השכל מתפשטת" - מופע אנפלאגד. חמישי, 14.5. 21:00, מוזיאון ישראל; "כנסיית השכל -"אוטוביוגרפיה 2015". מוצ"ש, 20.6.
 AMEX MUSIC ARENA ,21:00, גני התערוכה