לאורה ריבלין מסבירה מה פתאום היא מעלה מופע מוזיקלי

אישה אלגנטית שנוסעת ומגורשת ממקום למקום, הורים שהתכווצו לשטרות בארנק, בעל שבוגד באשתו ושוקע בתפירת צעיפי משי שקופים, מכתב התאבדות עליז משחקנית צעירה, סבתא שנכדה נופל פעמיים בשעה (לא לגמרי במקרה), אישה המסרבת לצאת מהכלא אחרי מאסר עולם, ניסיון שידוך שמשתבש, מלחמות בקיץ וחלומות בהקיץ.

 

כל הנ״ל הם גיבורי השירים־סיפורים שכתבה השחקנית לאורה ריבלין, המשובצים כמו פסיפס במופע מוזיקלי חדש שלה, ״אישה נוסעת״, שיעלה הערב על ״במה 3״ של תיאטרון חיפה. בהמשך יגיע המופע לאוזן בר בתל אביב (18.6), לתיאטרון החאן בירושלים (20.6) ולהיכל התרבות בראשון לציון (1.8).

 

״כבר יותר מ־30 שנה שאני מנהלת סוג של יומן. בעיקר בהתחלה, וגם לאורך השנים. זאת הייתה סוג של אפשרות קיום. אפשרות להתבונן באירועים, בעצמי, ביחסים, במורכבות של העבודה הזאת של המשחק, ושל החיים בארץ״, מספרת ריבלין (70), שתיזכר לנצח מהסדרה האגדית ״קרובים קרובים״, אבל היא גם זוכת פרס התיאטרון הישראלי (״הבנאליות של האהבה״), פרס האקדמיה לטלוויזיה (״המסע הארוך״), ופרס אופיר לקולנוע (״ההיא שחוזרת הביתה״). ״כמעט תמיד הרגשתי שאני גונבת את הזמן הזה. כאילו הזמן מיועד לדברים אחרים. כאילו מדובר במשהו לא חוקי. גם כי הדברים שנכתבים כנראה לא היו יכולים להיאמר אחרת״.

 

 

ביומנה רשמה ריבלין חלומות, שורות, ידיעות, כותרות בעיתונים, ניסוחים מדויקים לאירועים שלא היו מעולם - בלי קשר לחייה הפרטיים. לפני כשנתיים החליטה לאוורר את הדמויות שיצרה, כדי שיפגשו קהל אמיתי. ״התחלתי לעבור על הטקסטים, והעיניים שלי לכדו כל מיני סיפורים קצרצרים, רישומי דמויות״, היא מסבירה. ״אינטואיטיבית הרגשתי שהם מתאימים להלחנה״. אחרי שקיבלה פרגון מסביבתה הקרובה, פנתה ריבלין למשוררת והסופרת נורית זרחי - בעקבות ספרה האחרון ״בצל גבירתנו״ - ויחד עיבדו השתיים את המילים לשירים.

 

״למרות שיש בשירים דמויות שאני עדיין צריכה לחשוב איך ומאיפה הן יצאו, הן כנראה משקפות אותי, את העולם ואת ההתלבטויות והפרדוקסים שבהם אני חיה. דווקא בגלל שלא חיברתי שום דבר מהראש, אלא מדובר בטקסטים אישיים מאוד, אולי יש משהו משותף להרבה מהדמויות הללו: יש בהן את האבסורד שבקיום האנושי, המורכבות בחיי המשפחה, במקצוע, אבל גם דברים שקשורים לאהבת המקום הזה.

ליופי, לריח הפריחה, אבל גם למורכבות המאבק היומיומי של החיים בכלל, ולחיים פה, כמו שהם נחלמים. החלומות שמים ספוט, מאירים על דברים שלא תמיד אנחנו מוכנים לראות במציאות. למשל מורכבות של יחסים משפחתיים, מורכבות בכל מה שנוגע למקצוע, כולל איך החיים נכנסים לתוך דמויות שאני מגלמת, כשהכל מתערבב עם מה שקורה כאן".

 

"היו לי כמה חלומות שכללו אלימות בהקשר למה שקורה בארץ, גם בהקשר לדברים שהאלימות שבתוכי מזינה אותם. כשחלמתי על דברים שקרו בסביבה שלי, גיליתי שאולי לא התנהגתי כמו שצריך - אם זה קשור לאנשים שבשוליים, השקופים, הפחד שמופיע בחלומות להידרדר לשולי החיים. חלומות על בתים, שפסיכולוגים אומרים שהם למעשה על עצמך.

הרי בתוך הבית נעשים הדברים הסודיים או הפרטיים ביותר של האדם. אני חולמת לא מעט שאני גרה בדירת חדר קטנה, כשהבית היפה האמיתי שלי נמצא ליד. אז למה אני לא גרה בו? או שאני חולמת שבניתי בית חלומות ליד הים. אני מאוד אוהבת ים, אבל הוא נבנה ככה שאין בו שום חלון שרואים ממנו את הים".

 

״אני מאוד קשורה לתיאטרון חיפה. חמש שנים, הנחשבות לשנים הכי מרתקות בחיי האישיים וכשחקנית - עברו בעיר הזאת. התאומים שלי (נינה ואמנון קוטלר - מנישואיה לשחקן עודד קוטלר, ח״ל) נולדו שם, ובתקופה שלי כשחקנית בתיאטרון הזה, הייתי חלק מקבוצת שחקנים ששינתה את פני התיאטרון בארץ. העיר עצמה מאוד מרגשת אותי. מעבר לזה שלא רציתי שההופעה הראשונה שלי תהיה בתל אביב. גם בגלל הטופוגרפיה המיוחדת של העיר הזאת. יש בה מסתורין. כל כניסה לבית היא שונה, בגלל ההר - האור והצל משחקים בה יפה. וכמובן שאני מאוד אוהבת את הים והמראה אל הים״.

 

״אישה נוסעת״ הוא שיר הנושא מתוך המופע החדש, שעליו אחראי מוזיקלית ימי ויסלר (חבר להקת ״הבילויים״) ובנה, שאול בסר (מנישואיה השניים לגדליה בסר). ״זה הפרויקט השני שלי עם שאול. הראשון היה הלחנת 'אותו הים' של עמוס עוז, וכלל גם דיסק. הפעם נתתי לשאול לקרוא את מה שאני כותבת, רק כדי להתייעץ איתו בנוגע לאיזה מוזיקאי כדאי לתת להלחין את השירים האלה. חשבתי שאולי בגלל החומרים האישיים, יהיה לו דביק או צפוף״, משחזרת ריבלין. ״להפתעתי הוא אמר לי שהוא רוצה להלחין את זה, וזה מאוד שימח אותי״.

 

״יום אחד ישבתי בבית קפה, מה שאני לא רגילה לעשות, כי אני לא תל אביבית (ריבלין מתגוררת בהרצליה, ח״ל), וחיכיתי לבמאי של הסרט 'אבו לה-לה'. רק מה? בהפקה שכחו לומר לי שהוא לא יבוא.

תוך כדי שאני מחכה לו, ימי, שגם ישב שם, פנה אלי והתחלנו לדבר. סיפרתי לו על החומרים וכמה אני אוהבת את מה שה'בילויים' עושים. שלחתי לו את החומרים והוא מיד השיב בחיוב ובשמחה. השלב האחרון בעבודה עם ימי כלל פגישות שלי ושאול איתו, כדי להרגיש מוזיקה נכונה לכל סיפור או טקסט״.

 

״לא. לא ציפיתי. לא הייתה לי אפילו חצי מחשבה שהילדים שלי ירצו לעבוד איתי. למען האמת, לא היה לי אפילו רצון כזה. זה פשוט קרה. לדעתי, גם עם נינה וגם עם שאול, יש המון ספייס. דווקא בגלל שאנחנו יודעים הרבה אחד על השני, אנחנו משאירים ומכילים את הפרטיות של כל אחד מאיתנו, ובכל זאת יש אינטימיות וזרימה מאוד מפרה״.

 

״בינתיים בחרנו למופע 13 שירים מתוך 16, שנכללו בעריכה האחרונה. דווקא על המחלה יש שיר ארוך, קצת מקברי וגם די מצחיק, אבל הוא טרם נכנס  לערב. בכל זאת אני מציינת אותו בקטעי המעבר. השיר מדבר על התקופה שחליתי, ובדיוק עבדתי על דמות פשוט נהדרת בחאן בשם מאתילד. בתוך כל הבלגן בין  החזרות, הבדיקות, הרופאים, הניתוחים, הטיפולים, הדמות הזאת בעצם הובילה את כל המהלך הזה״.