שובו של ג'יימס, התינוק המתוק
בגלל חבר יקר, הדי בן־עמר שמו, אני נזהר מלכתוב על ג'יימס טיילור ובעיקר נשמר בכבודו. בן־עמר, מה לעשות, הוא יהודי רגיש ובעל בלוטות דמע היפראקטיביות, וטיילור, יותר מאחרים, גורם לו להתייפח ללא סיבה ברורה לעין.
אבל מה לעשות שבשנים שחלפו מאז Sweet Baby James (שנת 70') הנפלא וגם מאז Mud Slide Slim שבא אחריו, לא מצאתי סיבות רבות לשורר בשבחו של הנרקומן לשעבר בעל הקול הצלול, נגינת הגיטרה המצוינת ומגוריו במערב המושלג של מסצ'וסטס. פה ושם היו לו יציאות ראויות, אבל רוב הזמן הוא התברבר. לא פחות חשוב, 13 שנה חלפו מאז אלבום האולפן האחרון שלו.
לכן אי אפשר היה שלא להתרשם מראש מהגוורדיה שהתאספה כדי לקדם את אלבומו החדש Before the World, ולכתוב עליו – טרם ראה אור – שהוא הדבר הטוב ביותר והקרוב ביותר לימיו הגדולים של טיילור. כמי שמתעקש על רלוונטיות הקשר בין שיער שופע ויצירתיות, הייתה הקרחתו המהירה והאכזרית של טיילור, שאותה נהג להסתיר בקסקט, סוג של עדות לכמה קשה לנו לחזור למי ולמה שהיינו בצעירותנו. אבל האלבום החדש כמובטח – תושבי יד חנה מוזהרים בזאת משיטפונות פתע במקומות הנמוכים – הוא יצירת המופת של טיילור, שלה המתנו כל השנים.
קול הבריטון הצלול שלו מעולם לא איבד מאיכותו. הוא עדיין גיטריסט אקוסטי מהליגה הראשונה. אבל מה שהביא טיילור לאלבום הם שירים חדשים, טובים והדוקים בסגנונות שונים המזכירים את ימיו הגדולים. עשרה שירים שגם אם אינם שווים באיכותם, כל אחד מהם עומד באופן בטוח על רגליו ומוכיח שטיילור הצליח לשוב ולהתחבר ליכולתו המלודית שנזנחה לשנים רבות. אף על פי שיכול היה, הוא לא הגזים בהזמנת אורחים לאולפן. סטינג משתתף בשיר אחד ויו־יו מה מנגן בצ'לו בשיר אחר. סטיב גאד תופר את האלבום בהקשה אינטליגנטית. זה אלבום שאסור להסס בעניינו, אלא למהר ולהאזין לו.
קלאסי
בצעירותו, כשהיה בן 70 בערך, נהג וילי נלסון לחוג את ימי הולדתו במופעים עתירי דואטים שאפתניים, שהופקו כסרטי DVD. בדרך כלל היו אלה חגיגות מוזיקליות גדולות שהציבו את רף חשיבותו של נלסון בהוויה האמריקאית על פי האמנים שבאו להשתתף. Live & Kickin’ הוא מופע כזה, שנפתח בדואט עם אריק קלפטון ואחריו משתרכים בתור אלביס קוסטלו, נורה ג'ונס, פול סיימון, קריס קרסטופרסון, שריל קרואו, סטיבן טיילר, זי־זי טופ ואחרים.
מימין: ריי צ'ארלס, ליאון ראסל ווילי נלסון. צילומים: רויטרס
אבל דבר אינו מכין את הצופה/המאזין לשיר מספר 13, A Song for You – המנון האהבה המיתי מאת ליאון ראסל, שרבים וטובים הקליטו. מוקף בשני פסנתרים שעליהם ראסל וריי צ'רלס, ניצב נלסון בשיער פזור על כתפיו ובעיניים אדומות משום מה. מראסל ונלסון עובר השיר לידיו האמונות של צ'רלס, שהופך את ההופעה לאחד הרגעים הנדירים הללו בהיסטוריה של הרוק. צ'רלס שר ומנגן עוד ועוד, מוחא כפיים בין הבתים, ועיניו של נלסון מלאות דמעות. מסתבר שצ'רלס היה חולה, וזו הייתה אחת מהופעותיו האחרונות.
גסטרו
סביצ'ה טונה בלימונים כבושים: חותכים טונה טרייה (או דג איכותי שמן אחר) לקוביות קטנות בגודל של קובייה מהמשחק חמש קוביות, ומניחים בקערה עמוקה, לא ממתכת. מכניסים למעבד מזון שני לימונים כבושים (הנקראים מרוקאים), חופן שיני שום קלופות, חופן כוסברה טרייה, חופן נענע טרייה, שלולית שמן זית איכותי, פלפל חריף אחד ללא זרעים ומיץ משני לימונים. מעבדים את הכל (ללא הטונה). מוסיפים את תערובת התבלינים לטונה ומערבבים בעדינות. מניחים בטמפרטורת החדר לחצי שעה.
סביצ'ה טונה בלימונים כבושים. צילום: רון מיברג
בקבוק
איפה שבקיץ מקובל לעבור ליין לבן צונן, מרשה מזג האוויר הקריר במיין לשתות אדום גם באוגוסט. זה אולי לא הזמן לפתוח יינות עיליים יקרים, כמו אמרונה האיטלקי של Masi, אבל את Campofiorini, אחיו הקל והזול ממנו, כדאי לשתות בשמחה. במחיר הנושק ל־20 דולר, היין האדום הנעים והמלא הוא מענה הוגן מבית טוב.
יין Campofiorini. צילום: רון מיברג
הערה: בעת הקמתו של עמוד זה נדרתי שאכתוב כאן רק על דברים טובים, חיוביים וראויים בלבד. ללא נרגנות וללא ביקורת. לכן אני מנוע מלכתוב על אלבומו החדש של ניל יאנג The Monsanto Years מסיבות ברורות שיש עמן צער. אין לי מקום אחר לכתוב את דעתי על האלבום שהקליט יאנג עם בניו המוכשרים של וילי נלסון. בטוח שבעתיד יהיו לבני נלסון שיתופי פעולה מוצלחים יותר.