בזמן פסילה: ההיסטוריה הפרועה של הצנזורה בתרבות הישראלית

הסיפור האמיתי היה מורכב יותר. הוועדה ניזונה מהשמצות של אמרגן מתחרה, שניסה לטרפד את המופע. ובהחלט ייתכן שהביטלס לא היו מגיעים לכאן, גם אם ההופעה הייתה מאושרת. אבל בשורה התחתונה, הייתה פה פעם ועדה ממלכתית, שתפקידה היה לאשר כשירות מוסרית ואמנותית של מופעים שיובאו מחו"ל.

וזאת רק דוגמא אחת לצנזורה תרבותית רחבה, שהייתה נהוגה כאן במשך שנים. הרבה לפני הגעתה של משמידת חופש הביטוי הנודעת, מירי רגב. צנזורה שהייתה שכיחה תחת כל הממשלים ששלטו פה. שמאל, ימין ומה שביניהם. אבל במסגרת הזיכרון הקצר שלנו, יחד עם הרצון העז להתנגח בשרת תרבות שלא מגיעה מהמילייה הנכון, הצטיירה כאן תמונה שגוייה, שצבעה את העבר בוורוד. בואו נרענן לרגע את הגוונים האמיתיים שלו.
 

המועצה לביקורת סרטים ומחזות פעלה כאן במרץ במשך עשרות שנים. כולל באמצע שנות ה-80, עם פסילת מחזות כמו "החילוני האחרון" ו"אפרים חוזר לצבא". הסערה שגרמה הפסילה הזאת הייתה כל כך גדולה, עד שהביאה לביטול הפיקוח על התיאטרון מטעם המועצה. אבל הפיקוח על הקולנוע נותר עד ימינו. דווקא לימור לבנת המליצה לבטל את המועצה, בטענה שמדובר בגוף ארכאי, ושבימינו אין כבר צורך במוסד המצנזר סרטים. אבל הוא עדיין קיים. כמו גם הדי פסילות העבר שלו, דוגמת ביטול סצנות שלמות מהסרט "העיט" של יקי יושע, בטענה שהן פוגעות ברגשות המשפחות השכולות (הסרט מתח ביקורת על "תעשיית השכול").
 

לא רק סרטים ומחזות פסלו כאן בשנות ה-80. הייתי כבר נער, ואז חייל, ואני זוכר הכול היטב. בסוף 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה. אחרי ההלם הראשוני, האמנים החלו להגיב לסיטואציות הבלתי אפשריות האלה, של חיילים צעירים שדולקים אחרי ילדים מיידי אבנים. סי היימן כתבה לאלבומה השני את השיר "יורים ובוכים", שביקר את האלימות הצה"לית. השיר נפסל לשידור ברדיו. אני חוזר, נפסל לשידור. כש"עניין של הרגל" של יזהר אשדות לא שודר בגל"צ ב-2012 פרצה מהומת אלוהים, ודיברו על תקדים מסוכן.

איזה תקדים? פעם זאת הייתה כמעט שגרה. נורית גלרון, מסמלי הקונצנזוס, הוציאה ב-1989 את השיר "אחרינו המבול", שמחה על האדישות התל אביבית לנוכח הנעשה בשטחים. גם השיר הזה, שגלרון כתבה וארקדי דוכין הלחין, נפסל לשידור. באותה שנה עוד קונצנזוס - לפחות עד לאותה נקודה - חוה אלברשטיין, הוציאה את "חד גדיא", שעשה טייק אוף להגדה של פסח, כדי לבקר את התנהלות ישראל ביהודה ושומרון. גם הוא לא שודר.

הצנזורה הייתה פה הרבה לפניה, מירי רגב. צילום: אבשלום ששוני 
 

לא מדובר בשירים שנפסלו בשנת תרפפו, דוגמת "שיר לשלום", או "יחזקאל" של החלונות הגבוהים (שפגע ברגשות הציבור הדתי). אנחנו ממש בסוף שנות ה-80. תיכף יגיעו ערוץ 2, חולצות פלנל, מיליון רוסים. ועדיין, הרדיו פוסל והחיים נמשכים. בהקשר הזה, לא נשכח ולא נסלח גם את הפסילה של "שיר האונס" מתוך אופרת הרוק "מאמי".

"עשרים שנות כיבוש, יותר לא נמתין", שר שם אהוד בנאי. בינתיים שעון הכיבוש עומד על כמעט 50 שנה, ואנחנו עוד ממתינים. אגב, לשר הביטחון בסוף שנות ה-80, זה שגלי צה"ל הייתה כפופה לו, קראו יצחק רבין. האיש שטבע את המושג "לשבור ידיים ורגליים", וממש לא התרגש מפסילת שירים אנטי מלחמתיים ברדיו. אם תרצו, מירי רגב היא ממשיכת מורשת רבין.
 

אבל לא רק המורשת שלו. היינו ונשארנו מדינה שמרנית, שמתייחסת בחרדת קודש לכל דבר שמריח מ"ביטחון" ומגלה מעט מאד סובלנות כלפי אמנים דעתניים. מכל דעה. אבל כל עוד אפשר לקטר על זה בעיתון, דיינו.   

 
על הסכין:

1. פול מקרטני אמר השבוע בראיון ש"הרצח הפך את ג'ון לנון לקדוש, וזה תסכל אותי". על פניה, אמירה מרגיזה שמיד גרמה ללנוניסטים לפצוח במקהלת "אמרנו לכם שהוא תחרותי" וגו'. אבל אני מוצא בה דווקא משהו אמיתי וכנה. משהו שנדמה לי שלנון עצמו היה מעריך. יש המון דברים נפלאים לומר על חברי הביטלס, אבל קדושים הם לא היו. תודה לאל.
 

2. "לבד בתיאטרון המוות" (ידיעות ספרים), ספרו הראשון של טרי הייז, הוא עוד דוגמה לאבולוציה המופלאה שעוברים המותחנים. סיפורו של סוכן ביון אמריקאי, הנלחם לבדו בטרוריסט על, מספק לא רק עלילה מותחת ומפתיעה, אלא גם תובנות בנושאים נרחבים, רקע פוליטי ודתי מרשים, ובאופן כללי, חוויה אינטליגנטית כוללת, שנותנת הרבה יותר מהעברת זמן. ספר חובה.
 

3. "1992" היא סדרה איטלקית חדשה (משודרת בהוט), שחוזרת לעידן המיתון שפקד את איטליה בתחילת שנות ה-90, ובוחנת את ההשלכות שלו דרך דמויות וסיפורים שונים. בהמשך ישיר ל"גומורה", שהוכיחה את המיומנות האיטלקית בטלוויזיה חדשנית עם אמירה ברורה, גם כאן תמצאו הנאת צפייה, לצד לא מעט ביקורת. חברתית, פוליטית, דתית. רק תבחרו.