גם מי שנתקלים בטקסט שלי פעם בחמש שנים יודעים שאני מתגעגע למלפפונים חמוצים יותר מאשר אני מתגעגע לשכונת בורוכוב ומורשה. זה החל כמשהו קטן בעל שיניים גדולות שכרסם בירכתי התודעה שלי כאחד המחירים שמשלמים על הגירה בגיל מאוחר, ותפח לקיבעון קיומי וסוג של כמיהה. כאדם עם היסטוריה של התמכרות, המונח כמיהה משמעותי יותר בשבילי מאשר לזולת. כמיהה היא הדבר הלופת את תודעתך כשאתה קם בבוקר ואינו מרפה ממך עד שאתה הולך לישון. על השאלה מדוע אינני מפסיק לייבב ומעמיד בעצמי צנצנת גדולה של מלפפונים ומחכה בסבלנות שנוזל ההחמצה יחליף את צבעו, עניתי בעבר שב-40 שנות בגרות קולינרית לא הצלחתי להחמיץ דבר חוץ מפנים. העמדתי מלפפונים בסן פרנסיסקו, גבעתיים, קריית אונו, רמת השרון, ניו יורק ומיין, ותמיד הם יצאו לי - בסופה של המתנה ארוכה ומורטת עצבים - מסמורטטים, רכים וחלולים בטעם של חלבה. מובן שהתייעצתי עם מיטב המומחים שחלקם הם חברי. קיבלתי הוראות החמצה מפורטות. ניסיתי לשחזר את טעם המלפפונים החמוצים של סבתא חנה, אמי, משה כרובי ואחרים - אך חמוצים יוק.
אני מכיר את התירוצים השגורים מדוע הם אינם עולים יפה; מהבוז הישראלי הצונן למלפפונים אמריקאיים, דרך טיב המים, לחץ אטמוספרי, הגיאוגרפיה הצפונית שבה אני חי, ועד ההכרה שאני פשוט לא מבין מהחיים שלי. ועדיין הכמיהה. זה מה שנמצא ברקע יחסי ההדוקים עם מייק צ׳ו, המוח והידיים מאחורי תשלובת ההחמצה הניויורקית The Pickle Guys מרחוב Essex בלואר איסט סייד. פעם בכמה זמן אני משליך זהירות וכסף לרוח, נכנס לאתר של חבר׳ה מחמיצים ומשכשך בו כמו ג׳יימס קאן וראיין אוניל בגרוטו המסולע ורווי השפנפנות של יו הפנר. אחר כך אני מתאפס ומזמין מלפפונים מוחמצים, סלרי מוחמץ, עגבניות ירוקות, פטריות כבושות ולפת. המבחר אקלקטי וגדול בהרבה, אבל בין מחיר המחמצים במקור והקפדנות בשליחתם תוך יממה כדי שלא יאבדו מטעמם, מדובר בהוצאה של כ-150 דולר. הרבה מעל גובה הפופיק שלי בימים אלה. זה מה שנקרא בעגת אלכוהוליסטים "ליפול מהעגלה".

מזווה

לא כולם אוהבים אנשובי; אבל מי שאוהבים, רוצים אנשובי טוב. אצלנו, למשל, לא מתחילים רוטב לפסטה טרם המסנו ארבעה פילטים של אנשובי בשמן זית. מספרד מגיע אנשובי טעים של Ortiz, אך אנשובי טוב מגיע בעיקר מסיציליה וסרדיניה, בצנצנות זכוכית וארוז בשמן (לא זית) שאינו הופך מוצק במקרר.

דוקו

אז הפיקציה האורגזמית של מג ראיין ("אוכל מה שהיא אוכלת") ב״כשהארי פגש את סאלי", נשאר הדליקטסן היהודי מסופח לגרסה הקולנועית שבה אוכלים כריך פסטרמה עם מיונז (אלוהים ישמור). בא הסרט התיעודי "דלי מן", שבמרכזו ניצב זיגי גרובר, הצעיר הגברתן ועב הבשר בעל הדלי היהודי המפתיע לטובה בלב המאפליה הגויית ביוסטון, טקסס, ומחזיר את המטבח היהודי המזרח-אירופי להקשריו הנכונים.
 
"דלי מן" הוא דוקו פונקציונלי, לא רב השראה גדולה, אך מצליח לספר ב-91 דקות את סיפור עלייתה ונפילתה של המעדנייה היהודית באמריקה. איפה שהיו פעם 5,000 דליקטסנים נותרו כעת 150. טהרנים סופרים חמישה דלי׳ס אותנטיים בלבד שנותרו בניו יורק. השאר מפוזרים ברחבי היבשת, כולל Wise Sons החדשה יחסית בסן פרנסיסקו. גרובר נושא את הסרט על גבו הרחב, אך אנחנו פוגשים גם בוותיקי הענף ולצדם חובבים כלארי קינג, ג׳רי סטילר, פייבוש פינקל ואחרים. מומחים לדבר מתארים את קרב ההישרדות של מעוז הקולינריה היהודית שהוא כנראה קרב מאסף מפסיד. לא סרט לצפייה על בטן ריקה.


צילום: יח"צ


קלאסי

למרות זכויות היוצרים הרבות השמורות לו, הארי נילסון הוא מאייקוני הרוק הקבורים מחוץ לגדר. אני יודע מיהו נילסון. אני מכיר שירים שלו. אני יודע ששר את שיר הנושא זוכה האוסקר של "בוקר של חצות" -'Everybody's Talkin. הוא מת בן 52 בשנת 1994 אחרי שני עשורים של אלכוהוליזם, והוא עומד מאחורי סרט האנימציה The Point. לא ידעתי כיצד הפך אחד היוצרים האמריקאים היותר מלודיים - היו שקראו לו התשובה האמריקאית לביטלס - ממחבר שירים וזמר בעל מנעד נדיר לפקעת כעסים ועצבים, בעל טוב בנישואיו השלישיים ואב לארבעה ילדים. הסרט התיעודי ?2010) Who is Harry Nilsson) עונה על חלק מהשאלות הללו. מהסרט עולה שהאלבום הראשון שלו נשלח לביטלס, וכל אחד מארבעת המופלאים השיב לו בנפרד ושיבח אותו.
 
מי שמכיר את סיפור חייו של ג׳ון לנון, מכיר את השנה בחייו המכונה "סוף השבוע האבוד", שבה נפרדו ג׳ון ויוקו, ולנון עבר לחוף המערבי ושם ניהל רומן מתוקשר עם מיי פנג. המארח שלו באל-איי היה נילסון. בעוד לנון היה שתיין פתטי, היה נילסון בעל קיבולת אגדית. השניים הסתובבו באל-איי. פגיעתם הייתה רעה, ורוב הזמן לא היו בהכרה. כמה שנים לאחר מכן נרצח לנון בניו יורק, ונילסון ירד מהפסים. הוא הפך ללוביסט בקונגרס של החוק נגד אקדחים בידיים פרטיות. הוא שתה שני בקבוקים ביום. פגיעת האלכוהול בקולו הייתה מסיבית. משאלת המוות שלו עבדה שעות נוספות.
 
על חייו המרתקים מעידים בסרט טרי גיליאם, אריק איידל, המאנקיז, רנדי ניומן, יוקו אונו, ואן-דייק פרקס, רינגו, רובין ויליאמס, בריאן וילסון ואחרים. נילסון מת בלילה של רעידת האדמה הגדולה של 94'. בעת הלוויה שלו זעזעו את העיר סדרה אלימה של רעידות-משנה, שהפכו את האירוע למפחיד וסוריאליסטי כאחד. זה סרט גדול וחובה למי שמחפשים גירויים בפריפריה של הרוק.


הארי נילסון. צילום: Getty images