חברי כנסיית השכל חושפים: הקריירות שפיתחו מאחורי הבמה

כנסיית השכל זורקת אותי באוטוסטררת הזמן היישר לימים של מועדון רוקסן ברחוב הברזל בתל אביב.

ערבי רוק מיוזעים של צעירים עם גיטרות ופול אדרנלין בתחילת שנות ה־90, אבל די, כמה אפשר לדבר על נוסטלגיה? תתקדם, בן אדם. כולנו מתבגרים.

דניאל זייבלט, המתופף, הגיע ראשון לפגישה בבית הקפה, אולי גם משום שהוא גר ממש בטבורה של העיר והוא היחיד שאינו מחזיק משפחה. משבצת הרווק בהרכב שייכת לו באופן בלעדי.

יורם חזן, ממייסדי כנסיית השכל, הגיע קצת אחריו. הוא הלך ברגל מביתו שבאזור שינקין. עמי רייס, הקלידן, נכנס בעקבותיו. לרן אלמליח כבר נרשם איחור גדול. מה לעשות, הוא מתגורר בדרום. אומנם לא כמו פעם, בכור ההיתוך של שדרות, אבל כן בקיבוץ דורות הסמוך. יש פקקים ויש ילדים בחופשה. הנער חצה מזמן את גיל 40. אחרון הופיע דוד רז, הגיטריסט, שעה לאחר שריקת הפתיחה. קיטר על זה שתשעה ק״מ מרמת גן לקחו לו כ־45 דקות.

אז אולי תענו על שאלת המפתח: רוקנרול, או שהרוק מת אז, בפרידה ממועדון רוקסן?

״אתה מגיע לאיזה גיל ומסתכל לאחור לראות מה היה״, ניסה אלמליח לענות על השאלה בזמן שגלגל סיגריה, ״כשהופענו ברוקסן, בשנות ה־90, הכרנו את כל הלהקות שהופיעו באופן אישי. גדלנו יחד. הרווחנו אז פחות כסף, המקומות היו קטנים יותר ואנשים מעל גיל 30 לא באו. היום הקהל התבגר, יש הרבה יותר. אולי מבחוץ נראה שהמוזיקה המזרחית השתלטה, אבל הרוק גדל יפה. אתה רואה משפחות שלמות. בשנות ה־90, כשהופענו, זה לא היה קיים. מי מעל גיל 30 יצא מהבית? היו כואבות להם האוזניים. היום אמפי־שוני נראה חו״ל. יש שורשים".

מתחבר לבד

כנסיית השכל מחזיקה מעמד משלהי שנות ה־80 של המאה הקודמת. ניצניה הופיעו כשחזן ואלמליח הכירו זה את זה בבית הספר היסודי בשדרות. אחרי זה המשיכו לפי התורה שהניחו בפניהם מוריסי מהסמית'ס ורוברט סמית מהקיור.

ההרכב ממשיך לפעול עד היום בשיא המרץ עם חזרות אינטנסיביות. ביום שני הקרוב תהיה הופעה בפסטיבל חוצות היוצר בירושלים, שחוגג 40 שנות פעילות. הלהקה תארח שם את ריטה. ב־22 בחודש יארחו במופע אנפלאגד, באמפי־שוני, בנימינה, את ארקדי דוכין ואת מיכה שטרית. לו׳׳ז מלא, ולא אותות המרמזים על פנסיה קרובה.

״איכשהו הזמן עובר ואתה קולט שאנחנו הרבה שנים יחד״, הרהר חזן בקול. אלמליח הסתכל עליו והוסיף: ״אני לא אומר שזה לא קשה, אבל כל אחד מאיתנו חי היום בעיר אחרת, יש לו חיים משלו, וזה גם טוב. אתה יודע לעבוד עם האנשים האלה. בשיר חדש, או במופע חדש אתה לא צריך להשתפשף כדי שזה יישמע מצוין, זה כבר מתחבר לבד״.

גם הם ראו את הסרט הדוקומנטרי על להקת מטאליקה, שהתחילה את דרכה בגראז׳ אחורי של בית והפכה למפלצת, שאחרי כל כך הרבה שנים מנהיגיה בקושי מדברים זה עם זה ונאלצים לעבור טיפול פסיכולוגי כדי לגשר על המתיחות שנוצרה ביניהם.

״אני מכיר את יורם מבית הספר וזה כבר יותר עניין משפחתי״, מספר אלמליח, ״מצד שני, אתה מסתכל טוב על אותו סרט של מטאליקה ורואה שהם הביאו בן אדם שיעזור להם ובסופו של דבר התאחדו נגדו. ברגעים הכי קשים הם תמיד היו ביחד. אני לא אומר, גם אנחנו צריכים עניין בשביל עצמנו וכדי להמשיך. להכיר אנשים אחרים ולנגן איתם. במופע הקרוב אנחנו מארחים את ריטה, היה גם שיתוף הפעולה עם התזמורת האנדלוסית. אלה דברים הכרחיים״.

חזן צוחק: ״יש גם ניסיונות התאבדות. אתה מעלה מופע כמו ׳אוטוביוגרפיה׳ ומביא 40 נגנים, כשבתעשייה כל הזמן מחפשים דרך לצמצם כדי שזה יהיה כלכלי. זה מכנים לחץ ואדרנלין ובסוף זה גם עובד״.

שאלתי אותם אם בגלל השנים שעברו והשינויים בצריכת התרבות הם מנסים להיות נחמדים יותר לקהל, גם כדי לשרוד. ״אתה לא יכול למצוא חן עם מוזיקה אנדלוסית״, הסביר אלמליח, ״מה שניסינו אז להגיד, וזה באמת נעשה בתקופה שהמוזיקה המזרחית הייתה בשיאה, שאפשר גם אחרת. זה לא חייב להיות פופ. הבאנו מישהו שמבין במוזיקה הזאת, זה היה ממש כמו סדנת למידה״.

חברי הלהקה. צילום: אסף קליגר

הקהל שלכם השתנה עם השנים?

״מדובר בדורות של קהל. אבות, בנים, אפילו נכדים. אתה רואה משפחות. אנשים בני 60 ו־70. חובשי כיפות, היפסטרים וכאלה שלא תמיד מכירים את כל האלבומים שלנו. באים אלי לפעמים חבר׳ה ואומרים ׳באלבום הראשון שלכם׳, והם בכלל מתכוונים לאלבום השלישי או הרביעי״. ניסיתי להתקיל אותם. סיפרתי שקראתי בראיון ישן שהם הודיעו שהם לא רוצים להיכנס למשבצת המזרחית, ובכל זאת ישנו החיבור האנדלוסי, ובתקליט האחרון התארחה ריימונד אבקסיס. זייבלט, המתופף, תיקן: ״הכוונה הייתה לפופ מזרחי ולא למזרחי האמיתי״.

אם יש משהו שממגנט בחבר׳ה האלה זו הרצינות שבה הם מתייחסים למה שהם עושים. ורק אל תאמרו על המוזיקה שלהם שהיא קלילה ושטחית. ״זה אילוץ לקרוא לדבר ההוא מזרחי״, אלמליח התכוון לצלילים ששולטים היום בשוק, ״זו לא מוזיקה מזרחית, עשו אותה מזרחית. זה נוח מאוד לזמרים וגם לעורכים, אבל המשבצת הזאת היא של פופ והיא צרה מאוד. לקרוא לזה מוזיקה מזרחית זה מעליב, ולא רק מזרחים, אלא את כל מי שמבין במוזיקה. אפילו עמי, שהוא לא מזרחי, אמור להיעלב״.

עמי רייס, הקלידן, באמת עשה פרצוף של נעלב. הוא היה זה שהתחבר ראשון מכולם לקטע האנדלוסי. ״אמרתי שזה הדבר הכי מרגש בעולם, ולשמוע את יורם שר זה בכלל דבר יפהפה״, הסביר. אלמליח הצהיר שזה היה האלבום הראשון והאחרון שעשו תחת אותה השפעה. יאללה, מתקדמים.

״אם היה אפשר רק להופיע ולא להקליט אלבומים, זה היה מצוין״, אלמליח קבע וחיפש חיזוקים מחבריו, ״לא להיכנס לאולפן. מבחינתי לעשות אלבום זה רק בשביל שיבואו להופעות. אם הייתי יכול שאנשים ישמעו את השירים החדשים בלייב, בלי לבצע הכל במדויק, הייתי הולך על זה״.

עמי הצטרף: ״בוא נמציא קונספט כזה. אנחנו להקה של אנרגיות ולא של סטריליזציה, אף שהאלבומים שלנו מושקעים מאוד״. זייבלט הוסיף מידע אישי: ״אפילו הפרודיג'י התחילו מהופעות ופשוט נאלצו להקליט״.

אלמליח הסביר למה הם מתכוונים: ״התאורן שלנו שאל פעם איך אנחנו לא משתעממים לנגן כל הזמן ׳היינו עושים אהבה׳?, אמרתי לו שהשיר בכלל לא חשוב. השיר זה משהו לפרוק עליו את האנרגיה, תירוץ טוב״.

כנסיית השכל מרבה להופיע. אלמליח אמר שגם אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, אם אין להם הופעה במשך שבועיים הם נהיים חולים. יורם חושב שהזמן דווקא גרם להם לנגן טוב יותר.

״השנים גורמות לך להעריך את מה שיש״, הסביר אלמליח, ״זה מפסיק להיות מובן מאליו. בגיל 18, כשאתה מצליח, אתה לא יודע מה קורה סביבך. הכל כזה ׳בוא׳נה, הוצאנו אלבום, מגיע לנו׳. ככה חשבתי, ׳מגיע לי למכור אלבום זהב'. וככל שאתה מתבגר אתה מבין כמה הדברים לא מובנים מאליהם״.

זו לא עוד עבודה?

״זה הכל חוץ מעבודה״.

ישבנו במשך שעה וחצי ואף אחד לא קפץ עליהם לקבל חתימה או ביקש צילום סלפי עם סלב מוכר. אחת הלהקות המפורסמות בארץ, ועדיין תלכו לידה ברחוב ולא ברור אם תזהו במי מדובר.

״אולי כי אנחנו לא כאלה יפים״, ניסה עמי, הקלידן, למצוא איזה טיעון הגיוני, אבל אלמליח היה חד הרבה יותר. ״אנחנו מכירים את התעשייה מבפנים ואיך בונים כוכב רוק״, הוא הסביר, ״היינו במבחנים האלה, ביקשו מאיתנו, ואנחנו לא עושים את זה כי זה לא מעניין. צריך לשאול את השאלה ההפוכה, איך יש אנשים שעשו מזה קריירה שלמה? מה מעניין במישהי שהולכת לים בביקיני אחרי שעשתה דיאטה, איך זה קשור למוזיקה?״.

כשהעליתי בפניהם את שמו של רמי פורטיס ואת נוכחותו המפתיעה בתוכנית ״אקס פקטור״, הם כבר נעו באי נוחות בכיסא. ״הוא שם בשביל התשלום״, ניסה אלמליח להגן. עמי הוסיף דברי סנגוריה: ״קראתי ראיון והוא אמר ׳אני לוקח משם את הכסף ועושה איתו אלבום'״. זייבלט התנצל: ״חבל שלא שאלת על מישהו אחר, אנחנו מתים על פורטיס״.

רק חזן שבר את מעטה הנימוס: ״בהתחלה אמרתי שהוא שיחק אותה, נשאר הוא, אבל ככל שראיתי את התוכנית זה ביאס אותי. זה בכל זאת פורטיס. אומנם זה לא ישפיע עליו אמנותית, אבל זה קצת הורס את האישיות. כשפורטיס רואה זמרת פופ מסריחה ואומר ׳וואו, זה ריגש אותי', רואים שזה לא הוא. הוא משחק את החוקים של הפורמט״.

רמי פורטיס. צילום: אסף עיני

הייתם מוכנים שיממן אתכם גוף מסחרי גדול?
רייס: ״אם נעשה אלבום מבריק, לא אכפת לי שייתנו לו יותר חשיפה. הבעיה היא מה קורה כשאתה עושה מוזיקה טובה פחות כי אתה נהיה עצלן. הרי יש מישהו מאחוריך״.

אלמליח: ״אם אתה עושה מה שאתה רוצה והם נותנים את הכסף, אז סבבה. לקחת כסף מתאגידים זו ברכה, אבל אם אתה הופך לזונה שלהם זה משהו אחר״.

אלמליח, כפי ששמתם לב, הוא הדברן בחבורה. דעתן, חריף, רק שבשיריו קשה למצוא רמזים למצב הקשה במדינה. ״אני חושב שאנשים באים לשמוע את המוזיקה ופחות את הדעות״, הוא ניסה להסביר, ״הדבר האחרון שאני עושה בכתיבה זה חושב ומחשבן״.

חזן דווקא ביקש להזכיר ש״בארץ יש איזה סוג של הקשבה לטקסטים, ואלמליח כתב שיר ובו משפט אחד שלא התייחסו אליו. הוא כתב על הילדים שנהרגים בעזה. אף אחד לא אמר אז שזה פוליטי״.

אלמליח צחק: ״כי היה לשיר קצב טוב. זה לא התפקיד שלנו. מבחינת כתיבה, ככה אני מרגיש, הכל נעשה אצלי בעולם אחר, מקביל, עולם בועתי שלא באמת קשור לחיים שלי אלא יותר מושפע מהאמנות. בעולם הזה יש הרבה דברים שאין בעולם שלי. למשל אמונה באלוהים שנמצאת בשירים, ואני אתאיסט מוחלט. העולם הזה לא מזדקן, אני מזדקן. השירים הם בועה, שאומנם משתנה, אבל היא מנותקת מהמציאות. היא לא קשורה לגיל ואפילו לא למצב הרוח. לא האישה, לא הילדים. עולם אחר״.

לאלמליח יש דעה ברורה לגבי הנעשה כאן. הוא יליד שדרות, וכאמור, מתגורר היום בקיבוץ דורות, גם באזור הדרום. ״נסעתי לבקר חבר באיזו שבת, ושבוע לאחר מכן כבר עברתי לגור שם״, הוא מספר, ״גידלתי ילד אחד במרכז, והיום יש לי שלושה. תהיו ציניים, אבל תבלו שבוע אחד בקיבוץ עם הילדים ותבינו שזה כלוב זהב. הבעיה הגדולה בלגור במקום קטן היא שבנק האנשים שאתה הולך להכיר הוא מוגבל וקבוע ולא הולך להשתנות ב-20 השנים הקרובות. כאילו זה קופי-פייסט של אנשים. אני גם יודע שאת יורם ודניאל אי אפשר להוציא משינקין, אפילו עם 9-D״.

הקסאמים לא מפחידים?

״דורות הוא אי כזה. לא נופלים שם קסאמים. במלחמה באו להתארח בבריכה שלנו, לנפוש מהמלחמה״.

חזן: ״אני רוצה להישאר בתל אביב, לא מתגעגע לדרום בכלל. אני אוהב את הרעש שיש כאן, והשקט שם מפחיד אותי. אני אוהב את העובדה שבארבע לפנות בוקר יש אנשים ברחובות. זה מרגיע״.

זיעה אחרת

בדבריהם אין שום געגוע לשדרות. הם השאירו אותה הרחק מאחור. ״אתה מדבר כאן עם אנשים שברחו

משם״, אומר אלמליח, ״רוב האנשים שחיים בשדרות חיים שם בגלל חוסר ברירה, והם גם לא ימצאו את עצמם במקום אחר״.

איך אתם מסבירים את זה שלמרות המצב המחורבן ממשיכים להצביע שם ליכוד?

אלמליח: ״זה עמוק יותר. הסיפור הישן של המזרחים עם מפלגת העבודה. זה באמת לא קשור למלחמה אלא יותר לימי מפא״י. התחלף דור, אבל המרוקאים לא שוכחים, ויש כמובן את האיום האיראני. בטח הבנת שזה נאמר בשיא הציניות״.

חזן: ״אבא שלי שרף בזמנו את הפנקס האדום ואני הצבעתי הפעם לבוז'י, ולדעתי זה היה עלוב. אי אפשר לשאול את השדרותים למה לא הצבעתם בוז'י. זה לא זה. הוא לא מספיק מעניין. הוא לא פוליטיקאי מבריק. אם דויד גרוסמן היה ראש ממשלה, זה היה טוב. אני מחפש אנשים רציניים בפוליטיקה, כאלה שמעניין לשמוע אותם מדברים, כי עד עכשיו לא שמעתי דבר אחד חכם״.

עמי אומר שאלמנט הפחד עבד בבחירות האחרונות. רז, הגיטריסט, משוכנע שהפרדת הדת מהמדינה היא הפתרון. בינתיים הוא מתכנן לברוח מהמרכז ולהשתקע באזור זכרון יעקב, נמאס לו מהאורבניות. רז חזק בענייני יוגה. עמי משחק כדורסל עם חברים בנוף ים. זייבלט עושה כושר על ההליכון, ואילו חזן קם ב-5:00 בבוקר ורץ לאורך חוף ימה של תל אביב.

״הילד מעיר אותי, אז אני יוצא לרוץ״, יורם מספר, ״התחלתי בגיל 30, וכבר הגעתי לריצת 40 ק״מ. גיליתי שאני מסוגל. אני שם מוזיקה באוזניות, מנתק את עצמי פיזית מהקושי - ורץ. זה משחרר מאוד, זו זיעה אחרת״.

אלמליח בכלל מפתיע בקיצוניות משלו: ״אני יותר בענייני חץ וקשת, קשת אולימפית. התארגנו כמה חבר'ה מהאזור, הבאנו את מאמן נבחרת ישראל, ואנחנו מתאמנים שלוש פעמים בשבוע. זה מדהים. אם אתה מחזיר אותי 20 שנה אחורה, הייתי קשת. היום אני יורה למרחק של 20 מ' ורוצה להגיע למרחק של 70 מ'. חץ וקשת זה כמו גולף. אתה יכול לירות ולעשן סיגריה״.

עמי היה משועשע: ״אנחנו להקה בריאה, תראה איך הרגנו לך את הראיון״.

לא צחוק. סיפרתי להם שאני יודע על העבר עם הסמים והשטויות, כמו שלהקת רוק אמיתית צריכה לתת בראש. אלמליח מיד הסביר: ״הם היו פעם, כשהיינו בני 18. כולם יצאו אז לטייל ואנחנו היינו תקועים פה עם הקריירה. הבריחה שלנו היום היא ברידג'״.

״אני מת על בירה״, יורם התוודה, ״לפני הופעות שותים קצת, משחקים פוקר״, גילה עמי, ״אני יותר בעניין וויסקי״, רז הוסיף מידע חיוני, ״אלכוהול הוא התרופה הכי טובה כדי לעלות על הבמה״.

הופעות בתדירות גבוהה ואלבום שכנראה יצא בשנה הבאה - חברי כנסיית השכל לא הולכים לשום מקום. מוזיקאים שנשארו, אחרי כל השנים והמהפיכות, חברי הצווארון הכחול של תעשיית המוזיקה הישראלית.

״לא עושים כאן אמנות בשביל הכסף״, חזן הסביר את המוטו, ואילו אלמליח סגר פינה רופפת: ״יש גם תקופות קשות, אבל אני לא מתחרט לרגע על הדרך שעשיתי. נהניתי, ואני עדיין נהנה. שלמה בר אמר לי פעם ׳אתה רוצה לעשות את האמנות שלך, אז תעשה ואל תבכה'״.