הקול שלי: אחרי שנים מאחורי הקלעים רועי זו־ארץ באלבום סולו ראשון

לאחר שני אלבומי לדינו מוחמאים, שהוציא עם אחיו גיא זו־ארץ, מר הישרדות, הוציא לאחרונה רועי זו־ארץ (46) סינגל מאלבום סולו ראשון, שבו הוא מוכיח שמאחורי המלחין, הפסנתרן והמפיק המוזיקלי רב הפעלים הסתתר כל הזמן זמר בהחלט לא רע.

"זה לא פתאום עכשיו, אלא תיקון למשהו שאני סוחב מאז הילדות. מתי כספי שמע אותי מנגן ושר באיזו תחרות לכישרונות צעירים ואמר לאבא שלי שהזכרתי לו אותו כשהיה קטן וכדאי להקליט אותי. כך הגענו לאולפני 'גל קול' ברמת גן, שם הקלטתי שירים שכתבתי ועיבדתי".

"לא שחררנו אותו אף פעם. לאחר ששירים ממנו הושמעו ברדיו, כתבו עלי ב"ג'רוזלם פוסט", הילד שמאחורי 

השירים. זה הגיע עד לונדון. ראה מי שראה שם את הקטע ופנה אל המשפחה שלנו. אז אמא שלי עצרה הכל. 'תסתכל עליו, הילד מתנהג בשחצנות והוא מתנשא', היא אמרה לאבא שלי ודרשה להפסיק הכל. ככה, הסלוניקאים, הדם שלהם חם. 'הבן שלי לא יהיה מפורסם', היא עשתה סצנה דרמטית שלא אשכח. אבא שלי ואני הרכנו ראש ושם זה נגמר, כשלהרבה שנים עשיתי צעד לאחור, אל מאחורי הקלעים".

הילד של פעם, שמפלרטט עם המוזיקה מגיל 3, נחרד נוכח התוכנית "בית הספר למוזיקה" בטלוויזיה. "ילדים שם חוטפים משהו שספק אם יוכלו להתמודד איתו", אומר זו־ארץ ומוסיף, "כמעט התחלתי לבכות כשהתחילו לשדר את זה. ילד כמו מישל כהן דומה לאותן חברות בועה, כשמכל הפרסום ותשומת הלב של הרגע עלול להישאר בלי שום דבר". 
 

מאז ומתמיד תמרן זו־ארץ בין מוזיקה קלאסית לבין רוקנרול. בצבא שירת בלהקת פיקוד צפון עם אחינועם ניני ואיילת זורר ומשם עבר להיות המעבד של להקות צה"ל. "זה היה בית ספר מצוין להפקה מוזיקלית", מסכם זו־ארץ, שהיה בשנות ה־90 ציר מרכזי במוזיקה הקלה שהתהוותה כאן, כולל מופעיה של ריטה, ש"בינינו היה חיבור סימביוטי", ו"מציאות נפרדת", אלבום הבכורה של להקת "היהודים" של חברו לכיתה בתלמה ילין, תום פטרובר. "אין להתעלם מהאיכויות הקלאסיות שמאחורי כל החספוס והדיסטורשן שלהם", הוא סבור.

כשיצא ללמוד בג'וליארד, בניו יורק, לא שיער ששהייתו בארצות הברית תתארך כמעט עד אינסוף. מהלימודים הקלאסיים עבר להיות מפיק של אלבומי פופ ורוק, יצר מוזיקה אלקטרונית והלחין מוזיקה לקולנוע ולתיאטרון. בעקבות אסון התאומים, "כשהייתה הרגשה של סוף העולם", הסתמנה אצלו תפנית. "שם נגמר לי מאמריקה", הוא מעיד.
 

אבל אז, במקום לחזור ארצה, עבר בעקבות התחייבויות שהיו לו לרשתות טלוויזיה גדולות ללוס אנג'לס, שם יש לרעייתו, טניה, משפחה. "הלחנתי מוזיקה לכל מיני פיצ'רים בהפקה עצמאית", הוא מספר בצניעות. "אבל דווקא שם, כל כך קרוב להוליווד, עברה לי ההתלהבות. הייתה לי הרגשה של התייבשות, לאחר שבניו יורק תמיד הייתה לי אש, תמיד הייתה לי השראה".

"בלוס אנג'לס הייתה לי תחושה של בדידות. כל מלחין יושב שם בסטודיו שלו עם עצמו, כשעיקר התקשורת בין אנשים היא באימיילים. במיוחד הפחיד אותי לראות איך שילדי, דניאל והדר, הולכים ונעשים אמריקאים, כשברקע היו השדרים שהייתי מקבל מאחי, גיא, בנוסח 'יאללה, בוא הביתה!'. כשהתחלנו לעבוד על אלבומי ומופעי הלדינו, בעקבות ההורים שלנו, זה היה הכי לחזור הביתה".

"מגיע לגיא; הוא תותח".

"לא לגמרי. נשארתי בקשרי עבודה. שולחים אלי סרטים ואני מלחין. ממשיך ליצור. אולי תצא לי אופרה". 

כרגע זו־ארץ חזק־חזק כאן. הוא הפיק מוזיקלית את מופעיהן האחרונים של ריטה ושירי מימון, וגם חזר מסיבוב באירופה עם מוש בן־ארי. בימים אלה הוא המפיק המוזיקלי של התוכנית "הפייטן" בערוץ 20. והאלבום המובטח? הוא צפוי להופיע תוך שלושה חודשים. הסנונית הראשונה ממנו היא השיר "ניו יורק סיטי". "זהו שיר שמוכרח היה לצאת ממני מתישהו", אומר זו־ארץ. "זאת לאחר שהייתי חייב להשתחרר איכשהו מהרשמים של למעלה מ־14 שנות שהייה ופעילות בעיר המדהימה הזאת, שהביאו אותי להשוות כל דבר אליה".

"לפעמים כן. יש רגעים. צריך לדעת להתפכח מהדברים האלה".

"לא אמרתי שאפסיק להפיק אחרים, אבל הרגשתי שעלי להשמיע גם את הקול שלי. כמובן שאני רוצה להגיע להרבה אנשים, אבל לאו דווקא מתוך התכוונות לאיזשהו פלייליסט כמו מתוך צורך להוציא הכל החוצה".