העיר הזאת לא שווה שקל", יורה בי, אינסטינקטיבית מהמותן, נהג המונית שלוקח אותי משדה התעופה באילת היישר למלון "הנסיכה", שם הוזמן לי חדר 1104, לטובת ארבעת לילות פסטיבל הג'אז ה־29 בנמל אילת.
 
"אני מבין שהמלון הזה כבד", אני מגשש דרכי אל האושר. "היה", מנחית אותי הטקסי דרייבר על הקרקע. "המלון הזה עובד כרגע על כונס נכסים". 
כונס, לא כונס, מלון "הנסיכה" באילת היה ויהיה נסיכת אילת. שם הרי אדום, הושט היד וגע בם. גם פסטיבל הג'אז - לא בדיוק הקאפ אוף טי שלי - בשבוע האחרון של אוגוסט הזדוני - יכול להיות אופציה לא רעה לאתגור מצב הרוח השפוף במדינה.

הלילה הראשון של פסטיבל ג'אז בים האדום נפתח לא רע בכלל. המופע הפותח - הקונטרבסיסט אבישי כהן בליווי הפסנתרן הצעיר והמוכשר עומרי מור - היה סוחף במיוחד והבטיח גדולות ונצורות. גם המופע אחריו - דניאל זמיר מארח את אביתר בנאי, "ג'אז עם רוח של ניגון מקורי" - סיפק היטב את הסחורה. זמיר ובנאי, שני חילונים בדימוס, המדגמנים כרגע דוסיות כבדה (כולל ציציות משתחררות חופשי לגובה ברכיים), ניגנו ושרו בתיאום מופלא ניגונים ישנים וחדשים. בהשראת האווירה המיוחדת של נמל אילת אל מול עקבה, הם יצרו תרכובת מוזיקלית שקיבלה זהות שהציפה הרהורים אופטימיים - מה היה קורה כאן אם רק היה כאן שלום.
 
הלילה השני היה הרבה פחות טוב. אולי כי היה יותר מדי ג'אזי. זה התחיל עם ליילה מקלה – "בת מהגרים מהאיטי שכבשה את ניו אורלינס" - שלא בדיוק הקלה עלי. גם אשתי, חובבת ג'אז כבדה, לא ממש נדלקה על מקלה (חוץ משיר אחד).
ההמשך דווקא היה לא רע: בראס א־הוליקס – "חגיגת ניו אורלינס בגרוב צבעוני ומרקיד", שהקפיצה מבוגרים בני 80 פלוס, כמו גם בני 16 מינוס. 
לילה שלישי. עלפון החושים האילתי כבר נותן את אותותיו המתישים. הלילה מתחיל לא רע, אפילו טוב: טורה־רייכל קולקטיב מארחים את יוסי פיין – "מפגש של מוזיקת עולם בין מאלי לתל אביב". מה אני אגיד לכם, תענוג נטו קטן על מה שהיה שם. ויו פארקה טורה, וירטואוז גיטרה ממאלי, ועידן רייכל, פרויקט מוזיקלי מישראל, חברו לשיתוף פעולה שנולד במקרה באחד משדות התעופה באירופה, הפך לאלבום היסטרי ולמופע מקביל לפרויקט של רייכל, שמצליח בענק. גם הכניסה של יוסי פיין בשליש האחרון הוסיפה אדרנלין לאירוע האפרו־ישראלי, שהריץ חיוכים ראשונים בין חריצי הג'אז.
המופע אחריו - שלישיית ג'ק דג'ונט "מפגש בין־דורי עם ראבי קולטריין ומתיו גאריסון" - היה אולי פיור ג'אז, אבל שיעמום מתיש שהותיר טעם מר. גם שישיית אילן סאלם – "הרכב הארד בופ ישראלי מקורי ועכשווי" - נשמעה גנרית משהו ולא התפילה את הטעם המלוח מדג'ונט. לא נורא, עוד לילה אחד וכל הג'אז הזה נגמר.
הלילה הרביעי מגיע אחרי יום חם במיוחד - משהו כמו 45 מעלות בבריכה. רגע השיא - ברי סחרוף מארח את אלי מגן ואבישי כהן (החצוצרן) במופע מיוחד לפסטיבל - ייאלץ לחכות עד אחרי אכילת חצץ אצל רון קרטר – "קלאסיקה מהלכת של בס אמריקאי"; ושיפור מה אצל ג'ו לובנו – "אמן הסקסופון בין מסורת וחדשנות", שניסה, ולא ממש הצליח, לשחזר את ימי הקאטן קלאב.
 
ואז הגיע הקליימקס, שהפך את הקערה על פיה, והפך את כל הג'אז הזה לקתרזיס מתחילתו ועד סופו. אין לי מושג מי רקח את הקוקטייל המושלם, שכלל, למעט סחרוף - שכל הסופרלטיבים באמת קטנים עליו - גם את אלי מגן הישן והטוב שעלה לבמה עם הקונטרבס, התחיל עם "לזכור" (מילים: מירון איזקסון, לחן: ורד קלפטר) המצמרר; המשיך עם "עד סוף הקיץ" (מילים: אהוד מנור, לחן: מישה סגל) המדמיע; ופרם את כל התפרים עם "פתחי לי את הדלת" (מילים: עמוס קינן, לחן: זהר לוי), שהחזיר אותי בבת אחת ל־1970, השנה שבה כל הדברים הטובים נגמרו בקאט.
בדרך לשדה התעופה יורה בי נהג המונית: "אתה חוזר לתל אביב, אבל אני נשאר כאן. תאמין לי, עדיף להתחיל מאפס במקום נורמלי, ולא להישאר כאן אפילו שנייה אחת מיותרת".