מגמת אקזיט: כיצד משרד החינוך שלנו מודד הצלחה בחיים?

הגדול שלי, שעולה לכיתה י', כבר יודע לצטט את שר החינוך החדש שלו. לא, דווקא לא את הקביעה המשגעת שלפיה כל תלמיד בישראל חייב לפתוח סידור, אלא את הדרך ההייטקיסטית, הקפיטליסטית והסופר מקוממת שבה הוא בחר לעודד את לימודי המתמטיקה המורחבים. למי שהחמיץ, משרד החינוך פרסם סטטיסטיקות המדגימות כיצד בוגרי 5 יחידות במקצוע הקסום הזה מרוויחים הרבה יותר מחבריהם העצלים מבית ה-4 וה-3 יחידות.
 

בכורי היקר, כמי שמתעב את המקצוע וחושק שיניים כדי להישאר בגדר קבוצת 4 היחידות, לקח קשה את הנתונים. בצדק. כבר בגילו המוקדם מודיעים לו שנגזר עליו להיות אדם בינוני שיתקשה להשתכר בכבוד. וחמור מכך, מבהירים לו, ללא שמץ של בושה, שהקריטריון החשוב ביותר לבחירות המקצועיות שלו בחיים הוא כסף. 
 

מה שמחזיר אותי בבת אחת לרגע שבו הייתי בדיוק בגילו, בתפר שבין כתה ט' ו-י'. הנקודה הקריטית שבה נדרשתי לבחור באיזו מגמה אלמד בבית הספר הריאלי העברי הערכי בחיפה. החל מכתה י', כל תלמידי המוסד המהולל הזה חולקו למגמות שהיו למעשה עסקאות חבילה של מקצועות. מי שלמד ב"ריאליסטית" ניגש ל-5 יחידות במתמטיקה, פיזיקה וכימיה. "ספרותית" הציעה 5 יחידות ספרות ורק 3 מתמטיקה. "כלכלית" סללה דרך ביניים, בדמות 5 יחידות כלכלה ו-4 יחידות מתמטיקה. וכו'.
 

באופן רשמי, בית הספר הקפיד להצהיר שאין כל הבדל בין המגמות מבחינת רמה, ושהן משקפות רק העדפות מקצועיות גרידא. בפועל, כל אידיוט ידע שהתלמידים הכי טובים הולכים לריאליסטית, בעוד שהאידיוטים (והיפות) מגיעים לספרותית. 
 

הייתי תלמיד טוב. ממש טוב. אבל ידעתי שאני מתעב מתמטיקה, ועוד יותר מזה – מדעים. ושאני מתעניין דווקא בכתיבה, ובנושאים חברתיים. ועדיין, לא הייתי תלוש מהמציאות. לכן ויתרתי על "סוציולוגית", שנחשבה למעוטי יכולת ממש, או לחניכי הפנימיה הצבאית, ונרשמתי ל"כלכלית", כשאני שלם עם עצמי לגמרי.
 

אלא שאז, רגע לפני סוף הלימודים, הוזמנתי בחשאי ללשכת מנהל הסניף שבו למדתי ("הריאלי" החזיק אז שלושה סניפים ברחבי חיפה). בפנים חמורי סבר הוא שטח בפניי את הסיפור האמיתי. "אתה שייך לקבוצה אקסקלוסיבית של מצטיניים", אני זוכר את המילים עד היום. "המסלול שלך בחיים כבר סלול. רק אם תלך למגמה ריאליסטית, שבה לכל מקצוע מוגבר יש גם בונוס בבגרות, תוכל להתקבל לפקולטות הכי יוקרתיות באוניברסיטה, שלהן אתה ראוי. כל מגמה אחרת שבה תבחר תהיה בזבוז של הפוטנציאל שלך. בזבוז שאתה תצטער עליו כל החיים".
 

בדבר אחד הוא צדק: הצער, שאכן מלווה אותי כל החיים. העצה-הוראה שלו סידרה לי שלוש שנים של גיהינום. לימודים קשים, משעממים, מרוחקים ממני בכל צורה, שגם גזרו עליי ריחוק חברתי מבני כיתתי חובבי הפרבולות. 
 

אבל היי, הצלחתי. ממוצע הבגרות שלי היה אסטרונומי. וסייע לי להתקבל ללימודי משפטים בירושלים. שגם אותם תיעבתי, אבל צלחתי בכוח. הרי אין דבר מצער יותר מפוטנציאל מבוזבז. 
 

הציונים הגבוהים שלי בפקולטה אפשרו לי להתקבל לסטאז' יוקרתי. ותפקודי המרשים בסטאז' היה מאפשר לי להתקבל למשרד נחשב, אלמלא הייתי לוקח, איפשהו בגיל 30, את ההחלטה הגורלית של בחירה בכתיבה ופרישה בטרם עת מעריכת דין. 
 

היום, הרבה שנים אחרי, אני עוסק במה שאני אוהב, מנהל חיים מלאי סיפוק וגם מתפרנס מהם לא רע בכלל. ולכן אני שב ומסביר לילדים שלי שהם צריכים ללכת אחרי מה שמעניין ומרגש אותם (בגדר ההיגיון, כמובן), ולא אחרי מה שמשרד החינוך שלהם מגדיר – באופן אנטי חינוכי בעליל – כ"חשוב", או כמשתלם כלכלית.