"מעדיפה את כל מה שעברתי על התהילה": רבקה זוהר חוזרת לקהל

המפגש עם זהר מטיס אותי באחת אל הראיון הראשון שערכתי עמה בקיץ 71'. אז, בהיותה בת 23 בלבד, כבר הייתה רגע אחרי השיא, כשבאופק ארבה לה התהום, שאיימה גם על חייה וגם על הקריירה שלה, שבראשיתה סחפה אחריה מעריצים רבים.
 

ג'ינס. גופייה. שערות קצוצות מוחלקות. כך תיארתי אותה אז, כשביקשה בטלפון חומר לתקליט, לא החומר הממכר שאליו התמכרה כמעט אנושות תוך זמן לא רב. בראיון נכח ביל (ויליאם) קרינסקי, בעלה הראשון, שבידיו היו המפתחות להידרדרות שלא איחרה לבוא.

בטרם נגיע אליו, סיפרה על דרכה עד אז. תחילה ניפצה אגדה שהתהלכה סביבה בימים ההם. "אני לא מפקיעין", היה לה חשוב להבהיר. "משפחת זינתי שחיה שם – כהנים, ואילו אנחנו – ישראל, משפחה שמצד אבא היא ממרוקו ויש בה גם שורשים יווניים".

הדרך לתהילה

היא גדלה בחיפה עד גיל 5. אז עברה עם משפחתה לעכו, קרוב לים, שם הייתה בתו של מפקד מכבי האש בעיר, שנפטר בגיל 45. מבני משפחתה הייתה קרובה במיוחד לסבתה רֶבֶּקה. כילדה, ניצלה בנס פעמיים: כשהייתה בת שנתיים ונפלה מגג, ובגיל 10 כשכמעט נדרסה למוות. מילדות הייתה שרה לצלילי הרדיו ורקדה בלט. בנעוריה שרה בלהקת סטודנטים חיפאית. 

דרכה אל התהילה החלה בתקלה. זהר רצתה לשרת בלהקת הנח"ל, הלהקה הצבאית מספר אחת באותה תקופה, אך לא התקבלה על ידי הבוחנים דני ליטאי ויאיר רוזנבלום. מאוכזבת נסעה לבית החייל בתל אביב ושרה אותו השיר – "אדמה אדמתי". הבוחן, אילן מוכיח, קיבל אותה על המקום. זהר נשלחה לשטח בצוות הווי של זמרת ונגן. כשהוקמה להקת חיל הים, השתתפה בתוכנית "וביום השלישי" עם שלמה ארצי, דב'לה גליקמן, אבי אוריה ורבקה מנשה היא ריקי גל.

כאן היא שוב מצאה את עצמה מול הבוחנים שלא לקחו אותה לנח"ל. הפעם הם הועידו אותה לכוכבות. רוזנבלום נפצע בתאונת אופנוע. כשהחלים בבית המרגוע של קיבוץ שפיים, מצא בעלון המקומי את "מה אברך", השיר המצמרר שכתבה רחל שפירא לזכר אלדד קרוק, בן כיתתה, שנפל במלחמת ששת הימים. רוזנבלום הלחין, וזהר נבחרה להיות הסולנית של מה שנהיה השיר של חייה.

כשהשתחררה, הוחתמה לשבע שנים על ידי המפיק האגדי אברהם דשא (פשנל). 69' הייתה שנת שיא לזמרת הצעירה. פשנל שיתף אותה ב"צץ וצצה", מופיע משירי אלתרמן, כשהמשורר כתב במיוחד לה עם המלחין אריה לבנון את "זמר שלוש התשובות". בפסטיבל הזמר והפזמון היא שרה את "על כפיו יביא". 

"יש בה משהו שאין באף אמן אחר", אמר פשנל ומחה דמעה. השיר דורג במקום הרביעי בלבד, אבל קיבל את אהבת הקהל. יהורם גאון זכה עם "בלדה לחובש".
 

"יש בה משהו שאין באף אומן אחר" אברה םדשא פשנל. צילום: קוקו

כעבור חודשים אחדים הופיע תקליט הבכורה של הזמרת, שנשא את שמה. על עטיפתו נכתב שהיא הוכתרה כזמרת השנה הן של קול ישראל, הן של גלי צה"ל, וגם זכתה ב"כינור דוד". בהמשך דורגה שנייה בפסטיבל הזמר והפזמון עם "רבי עקיבא", ובפסטיבל שירי הילדים השני ביצעה את השיר הזוכה "גלי", כשבביצועו המקביל גנב ממנה הילד נעם קניאל את ההצגה.

היא השתתפה ב"שירי החומש" א־לה מאנגר וכיכבה לצד גדי יגיל בתפקיד הראשי במחזמר "אירמה לה דוס מיפו". "היו לי פחדים איומים כשפשה הציע לי את 'אירמה'", התוודתה. "'יהיה בסדר, אין לך מה לפחוד', הוא ניסה להרגיע, אבל הייתי מקבלת בבית התקפות היסטריה".

זהר וקרינסקי הכירו מאחורי הקלעים של "צץ וצצה". הקשר ביניהם התהדק בהפקת "אירמה", שם הוא היה אחראי לצד הטכני. "לבי הולך אחריו, אבל בהדרגה", כך סיפרה על אהוב לבה, בעל העיניים החודרות, כדבריה, שלו נישאה ברבנות. 

הוא לא הסתפק בכך. בעידודו החליטה ב־71' שהם יפיקו בעצמם את תקליטה השני – "סבתא רבקה" – בעוד פשנל המשיך להסדיר לה הופעות. ההחלטה להעביר את מפתחות ההפקה לידי בעלה הייתה אומללה, והתקליט – שבו היא שרה לדבריה מקצבים יותר כבדים – נכשל. שרד ממנו רק השיר הפותח – "נגן לי ירדן", ששרה בפסטיבל הזמר 71'. 
 

מה באמת קרה שם? – שאלתי כשראיינתי אותה בינואר 86' לרגל הגיעה לפסטיגל כדי לשיר בו את "הדרך אל הכפר", והיא סיפרה: "ביל רצה להפיק אותי, ועל כך היה לו ריב גדול עם פשנל. ביל חשב שיוכל לעשות כסף קל – והרס את התקליט. האמנתי בו, וזאת הייתה טעות נוראית. לא רק שלא היה מעורב בבידור כאן, אלא לא רצה שאהיה זמרת. עם כל ההרסנות שבו, היה מעוניין שאפול. הפריע לו שנהייתי מפורסמת בעוד הוא נשאר שחקן מבוזבז".
 

כשנסעה בספטמבר 74' לבוסטון כדי ללדת את בתה היחידה, תמה, לצד הוריו של קרינסקי, כבר הייתה עמוק בתוך הסמים בהשפעתו, ולאחר פשיטות חוזרות ונשנות של בלשי משטרה על דירתם בתל אביב. כשחזרה אליה, זה היה כדי למכור אותה ולחזור ליוון המצולות של ניו יורק. 
 

הטרגדיה הלכה וגברה. על צלילתה למדמנת הסמים הקשים סיפרה בהרחבה בספרה האוטוביוגרפי "עץ הזית". היא הזריקה והתנסתה בכל סם שהיה בהישג ידה, אבל המשיכה להופיע איכשהו אצל מיטיבה, מנחם דאורמן במועדונו "הפינג'אן".
 

"כשיצאנו מישראל, זה היה בפירוש על מנת לעקור מהארץ", היא מעידה. "כשמנחם שמע אותי שרה ב'אל אברם' את 'הרוח נושבת קרירה', אמר – 'את בשבילי!' לך ספר לו שבארץ לא הייתי שרה שירים כאלה. לא היו לי אשליות לגבי קריירה. נהייתי זמרת של יורדים ושל קהל מארצות מזרחיות שונות. את הפורקן מהשעמום שבהופעות אלה מצאתי בסמים.

"לפגוש אדם קדוש" שלמה קאלו. צילום: יח"צ

"נראיתי כמו חולת שחפת. זמרים שבאו מהארץ להופיע שם נבהלו כשראו אותי ולא ידעו שגרתי בבתי מלון שבהם התאכסנו חולי רוח ושיכורים. לאחר שנפרדתי מביל, מי שברגע של כעס זרק את פסלון 'כינור דוד' שלי מבעד לחלון, מכרתי כמעט הכל ולא חשבתי על המחר. כשעלי שמלה בלויה ולרגלי נעליים קרועות, נשארתי כמעט בלי בגדים. אני לא יודעת היכן הייתי היום, אם בכלל, אלמלא הצילה אותי ממוות ד"ר נעמי נקאו, ישראלית שבילדותה הגיע עם הוריה לאמריקה ומצאה אותי ב'פינג'אן'. היא הצילה את חיי, כשבקושי נשארתי עם אחוז מהכבד וכבר לא נותרו לי ורידים בידיים מרוב הזרקות הרואין. הייתי כמו נידון למוות שהיה בטוח שבבוקר יגיע קצו".