עד 1985 הצליח רוני בראון לכבוש די מהר ובגיל צעיר כמעט את כל היעדים בתעשיית התקליטים, כשגלגלי מטוסו כבר שטו על מסלול המראה לקריירה בחו"ל. למרות זאת, הוא הפתיע כשפרש מחברת סי.בי.אס (שם כיהן כסמנכ"ל), חצה את הכביש בחולון – ממש כך – וחבר לאיציק אלשייך, הבעלים של חברת "ישראפון", והקים עמו את "הליקון", כיום חברת התקליטים השנייה בגודלה בארץ, החוגגת 30 שנה להקמתה. 


איך העזת?
"לא העזתי, הרגשתי שמיציתי. אם רציתי להתקדם בחברה הקודמת, אז רק בחו"ל, אבל לא רציתי להתנתק מכאן. במפגשים עם איציק (אלשייך), בן מזל עקרב כמוני, התברר שלמרות שאנחנו שונים באופיינו, אנחנו חולקים חלום משותף לגבי חברה צעירה וקטנה שלא תלויה במערכות הפצה מסורבלות, שיכולה לעסוק גם בבניית אמנים ובייצוג קטלוגים בינלאומיים".


מה השוני ביניכם?
"איציק יותר פרקטי, עם רגליים על האדמה ויותר רציונלי, בעוד שאני אמוציונלי, חולם ונוטה להתעופף. יחד בנינו, כשני מנכ"לים משותפים - זה על כתפיו של זה, חברה מצליחה. זה היה מרתק לעבור משלוחה ישראלית של תאגיד בינלאומי, שבו הכל היה מוכן, לחברה עצמאית, שאותה הקמנו מאפס".

הסכם סודיות

בראון (64), מפתיע כשהוא מספר ש"הליקון" התחילה עם תקליט של שירי תיאטרון של השחקנית המנוחה זהרירה חריפאי. "סוף־סוף יכולתי לעשות מה שבא לי, ולא משהו שהייתי חייב לעשות אותו", מספר בראון. "אחריו באו תקליט הסולו הראשון של דני בסן ותקליט משותף ליוני רכטר ועלי מוהר. בהמשך הופיעו התקליטים של ריטה ורמי קלינשטיין".

ריטה ורמי היו כידוע בני טיפוחיו. לדבריו, כשהם עזבו והגישו תביעה משפטית - חש נבגד. "כולנו עשינו טעויות בדרך", הוא מציין. "היינו אמוציונליים מדי בשלב שאחרי".

בראון מסרב להתייחס לפרסום בדבר פיצוי בגובה 2.5 מיליון שקלים ש"הליקון" שילמו לשניים. "חתמנו על הסכם סודיות", הוא סוגר עניין.

מה הלקח שלך מהפרשה?
"לא איבדתי את האמון בבני אדם, אבל הייתה תקופה שבה הרגשתי כמו צמח, ולא בא לי לעשות שום דבר. עובדה שהתאוששתי".


"הרגשת יכמו צמח" רמי קליינשטיין וריטה. צילום: קוקו
התאוששותו מלווה במבט מפוכח על הנעשה בתעשיית התקליטים. על התביעה של איה כורם נגד חברת "עננה", כשביקשה להשתחרר מחוזה ארוך טווח וכובל, מגיב בראון: "אם אנשים רוצים לעשות את זה לבד, אני מאחל להם דרך צלחה, אבל אני עדיין חושב שהמקום הטוב ביותר לאמן שרוצה לפתח קריירה לאורך זמן הוא בחברת מוזיקה עדכנית ומבוססת'".

על טונות האלבומים שזמרים מוציאים היום עצמאית, ללא מטריית חברת תקליטים, אומר בראון: "נוצרה אינפלציה בענף. כל מי שיש לו מחשב בבית חושב שהוא יכול להוציא אלבום. בחלק מהמקרים האינפלציה מאוד מורידה את הרמה. עם הזמן הזמרים יחזרו לחברות התקליטים, כי המציאות חזקה מכל דמיון. מעניין יהיה לראות מה יישאר בפנתיאון מכל השיטפון. שם תעשיית התקליטים המסורתית עדיין מנצחת, למרות הכל".
 
בראון, טיפוס ססגוני, תוסס ואדג'י, שיער כסוף לא קצר, זיפי זקן, מתנהג בסחבקיות, שגורמת לו להתחבק ולהתנשק עם כמעט כל מי שנקרה בדרכו. 40 שנה אחרי שנכנס לענף התקליטים, מי שכתב (עם יוריק בן־דוד) לשימי תבורי את להיטיו "אתמול היית שונה" ו"תני לי את הלב", ניכרת אצל בראון, מהדמויות המרכזיות והמשמעותיות בתחום התקליטים כאן, תשוקת אמת לעיסוקו.
 
הוא לא נח לרגע על זרי הדפנה. "אנחנו מחפשים כל הזמן את הכישרונות הבאים", מצהיר בראון. "כלומר, אני מחפש משהו שונה, עם סיכוי להגיע לקהל בעל מכנה משותף רחב ביותר. זה כולל גם זמרים שהיו ב'כוכב נולד', ומה שבא אחריה, כולל שירי מימון, נינט טייב, רז שמואלי ומיי פיינגולד".

נבחרת האמנים שחתומה כרגע ב"הליקון" נשמעת ונראית כמו נבחרת חלומות לכל דבר: יהודית רביץ, שלמה גרוניך, פבלו רוזנברג, אביב גפן, "היהודים", עידן רייכל, דיקלה, עברי לידר, מוקי, אבישי כהן, רוני דואני, דנה עדיני ועוד. כשבראון נשאל אם הוא לוקח מכל סגנון, הוא משיב דוגרי: "אני לא יודע מה זה סגנון, אבל יש דברים שאני מבין בהם יותר, ויש דברים שאני מבין בהם פחות. אני לא מומחה למוזיקה ים־תיכונית, ואף פעם לא הייתי. כל חיי שאפתי לקחת את המוזיקה הנקראת ים־תיכונית למרכז הקונצנזוס והמיינסטרים הישראלי, אבל לא תמיד הניסיונות צלחו. אני לא מאמין בזמרים ים־תיכוניים, אני מאמין בזמרים ישראלים. אף פעם לא נכנעתי להגדרות. רבים מהזמרים הנחשבים למזרחיים הם זמרי פופ עם גוון אתני, וזה לא משנה אם הם שרים עם ח' ו־ע'. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא דיקלה. כל זמר שחי ויוצר בארץ הוא ישראלי".
 
אלשייך־בראון, בעלי "הליקון מיוזיק", בחרו לחגוג את יום הולדת ה־30 של חברתם בסדרה של תקליטי ויניל. שלושת הראשונים שיצאו הם "אריק איינשטיין שר בשבילך", תקליט הבכורה של הגדול מכולם מ־66', שבו שר משירי דפנה אילת המנוחה ("הלילה הזה", "אל תבכי ילדה", "הגשם מתופף" ועוד); התקליט היחיד של להקת "קצת אחרת" (שלמה גרוניך, שלמה יידוב, שם טוב לוי) מ־74', עם קלאסיקות כמו "שיר בין ערביים", "הנסיך הקטן" ו"שיר הנסיעה"; ואלבום הבכורה של "הפרויקט של עידן רייכל", שיצא ב־2002 ועבר הסבה מתקליטור לתקליט. כמו כן יצא התקליטון "פראג" (מילים ולחן: שלום חנוך), שאיינשטיין ביצע בפסטיבל הזמר 69'. 

חזרנו לימי התקליט?
"התקליטים האלה מחזירים למוזיקה את חוויית ההאזנה. נוציא אותם בקצב שלנו. בארץ אין אמצעי ייצור לתקליטי ויניל והם מיובאים מחו"ל. לכן המחיר הלא נמוך שלהם, 119.90 שקל. בכל אופן, לקלטת (הקסטה), לא נחזור. זה היה פורמט מגעיל".