אלנבי 40, לונדון: הזמרת שיצאה נגד המוסכמה הפמיניסטית

"הם אמרו 'תורידי את הבגדים, סתמי ת'פה ותזדרזי. יש לנו עבודה לעשות'", מספרת היינד באוטוביוגרפיה החדשה שלה, "reckless - my life as a pretender", שיצאה בסוף אוגוסט ושבה חשפה לראשונה את הסיפור. "ואז הרביצו לי בחלק האחורי של הראש. הייתי צריכה לשקול את ההצעה שלהם, בזמן שהם הניפו גפרורים בוערים מעל הצלעות שלי. אבל זה מה שטוב בקואלוד. לא דאגתי כמו שהייתי אמורה לדאוג. פשוט עברתי חוויה". 
 

האופן הכמעט נון־שלנטי שבו היינד מספרת על הטראומה שלה הולם מאוד את הרוקרית המיתולוגית, שידועה בגינונים המחוספסים והלא תמיד צפויים שלה. הוא גם מתאים לעטיפת הספר החדש, שבה היינד מצולמת כשהיא יושבת בתוך אמבטיה ריקה, במבט מתריס ובמגפיים מוזהבים. 
 

אלא שהיינד לא הסתפקה בתיאור גרפי של המקרה אלא צירפה אליו את התובנות שלה. שהיו אם לומר בעדינות, לגמרי לא פוליטיקלי קורקט. "איך שלא תסתכלו על זה", היא כתבה בהמשך הספר, "זאת הייתה פעולה שלי, ואני לוקחת עליה אחריות מלאה. את לא יכולה להסתובב עם אנשים שעונדים תגיות עם כיתובים כמו 'i heart rape' או 'על הברכיים!' ולצפות למשהו אחר. זה מה שהחבורות האלה עושות. אם את משחקת באש, את נכווית. את לא יכולה להכניס את עצמך לפינה ואז לשאול מי שם אותי פה". 
 

באופן טבעי, המשפטים האלה גנבו מיד את ההצגה, אף על פי שהיו חלק קטן מתוך ביוגרפיה סוערת ומרתקת כשלעצמה, הכוללת סיפורים אישיים על דמויות כמו דיוויד בואי, סיד וישס וריי דיוויס מהקינקס. הספר עורר תשומת לב, והיינד הוזמנה לראיונות רבים ביניהם, לעיתון הבריטי "סאנדיי טיימס". באותו ראיון, היינד הלכה רחוק הרבה יותר בגישת הרוקרית שלא שמה זין. בדיעבד, אולי רחוק מדי.   
 

"אם את לובשת משהו שכתוב עליו 'בוא לדפוק אותי', כדאי שיהיו לך רגליים זריזות", הסבירה היינד בציוריות טיפוסית. "אם אני מתלבשת בצניעות ומישהו תוקף אותי, אז אני יכולה להגיד שזו אשמתו. אבל אם אני מתלבשת באופן מוחצן ועושה פרובוקציות, אז אני מפתה מישהו שהוא מעורער מראש. לכן זו גם אחריות שלי. אל תעשו את זה. אם את בפארק ומישהו גורר אותך לתוך השיחים ואונס אותך, ברור שאת קורבן. אבל אם את מתגרה במישהו, את צריכה להיות מאוד זהירה לגבי מי שאת מתגרה בו. זה רק היגיון בריא. אני לא חושבת שאני אומרת משהו שנוי במחלוקת. לא?".

הו, כמה שהיא טעתה. היינד, שלאורך הקריירה המפוארת שלה הורגלה בעיקר במחמאות מצד התקשורת, ולבטח מצד ארגונים פמיניסטיים שראו בה סמל של רוקרית כמעט יחידה בתוך עולם אולטרה גברי, מצאה את עצמה מותקפת באופן חסר תקדים. 
 

כריסי היינד בביקור בישראל. צילום: ראובן קסטרו
 

אתר mic.com מיהר להכריז בכותרת הראשית שלו: "כריסי היינד, הסולנית של הפריטנדרס, הטילה כרגע את האחריות לאונס על הקורבנות שלו". ג'קי פוקס, הבסיסטית לשעבר של להקת ה־runaways, הרכב רוק נשי שפעל במחצית השנייה של שנות ה־70 בארצות הברית, הגדירה את דברי היינד כ"מסר מסוכן לנשים". פוקס עצמה התוודתה בתחילת השנה כי נפלה קורבן לניצול מיני של מנהל הלהקה, והפכה לסוג של דוברת בעלת השפעה בנושא.

היינד, כמו היינד, סירבה להתנצל על דבריה ורק הלכה והקשיחה את הטון. היא התארחה ב"שעת האישה" ב־BBC, ובהופעה עצבנית ובוטה מאוד עברה למתקפה ישירה על כוכבות הפופ העכשוויות, מתוך אותו הקשר. 
 

"הן יצרו תרבות פורנוגרפית", היא התייחסה בבירור לכוכבות כמו מיילי סיירוס וריהאנה, "ולכן הן גורמות נזק גדול לנשים. הן אומרות שזה סוג של פמיניזם? נגיד. אם הן מוכרות את המוזיקה שלהן בזה שהן נאנחות ומקפצות בבגדים תחתונים אז נו, זה סוג של פמיניזם. אבל לא יעזור - בפועל הן פועלות מין". 

היינד לא נרתעה מלערוך את הקישור בין הטענות שהפנתה לעבר כוכבות הפופ לבין השקפותיה הכלליות לגבי גינונים פרובוקטיביים והאחריות שהם מטילים על האישה. "אני שוב אומרת", היא כיווצה את עיני הנמר שלה, "נשים שמסתובבות שיכורות וחצי עירומות ברחוב נושאות גם הן באחריות אם הן מותקפות".
 

בנקודה הזו, אי אפשר שלא להיזכר בפרשייה מקבילה שעלתה אצלנו לכותרות באותו זמן ממש. זאת של הבחורה הצעירה ממועדון "אלנבי 40" בתל אביב, שקיימה יחסי מין עם מספר גברים, לעיני עדים רבים בהיותה שיכורה לחלוטין. אפילו הסיטואציה דומה. בחורה יחידה, חסרת שליטה בגלל סמים או אלכוהול, מקיימת מגע מיני עם כמה גברים. על פי משנתה של היינד, חלק מהאחריות למקרה המזעזע הזה צריכה להיות מוטלת על כתפי הבחורה עצמה. 
 

גם אצלנו נשמעו קולות דומים, שדיברו על אשם מסוים מצד הבחורה. אבל הקולות האלה נותרו בדעת מיעוט, ומי שצידד בהם בפומבי נחשף למתקפות חזיתיות מצד ארגונים פמיניסטיים אלה ואחרים. אלא שהיינד היא בעיה עבור מי שמבקש לבטל את העמדות שהיא מבטאת. מדובר באישה דעתנית, המככבת כרוקרית מצליחה כבר ארבעה עשורים, סמל פמיניסטי גדול כשלעצמה.   
 

ייתכן שדווקא המעמד הזה הפך את דבריה למפתיעים בהרבה, וגם החריף את טון המבקרים. לאורך יותר משבוע תפס הדיון על טקסט האונס של כריסי היינד את הכותרות הראשיות בכל רחבי בריטניה. היא עצמה מתברר, קיבלה את זה באופן קשה, מה שסדק את דימוי הרוקרית הקשוחה שלה. 
 

במהלך ראיון איתה, שהתקיים בתוכנית הבוקר של npr, רשת הרדיו הציבורית של ארצות הברית, היינד התנהלה מול המראיין, דיוויד גרין, באופן כמעט גס. היא סירבה לענות על שאלות שלו, בטענה שכל התשובות נמצאות כבר בספר וזו אינה "שעת סיפור", ובאופן כללי נשמעה לחוצה מאוד. ובעיקר מתגוננת. 

את גל הביקורת שהופנה נגדה היא הגדירה כ"lynch mob", לינץ' הנערך בידי אספסוף. גרין עצמו לא ניסה להקל עליה, והקפיד להקריא את הקטע מתוך הספר שבו סיפרה על התקיפה המינית, תוך שהוא שב ושואל אותה מדוע היא מתעקשת לא להגדיר את מה שעברה כאונס.
 

בימים שחלפו מאז, היינד ירדה פחות או יותר למחתרת והפסיקה את סבב הראיונות. בסופו של דבר היא נאותה לשוחח עם כתב ה"וושינגטון פוסט". "האם אני מתחרטת על כך שאמרתי את זה?", היא ענתה, "לא יודעת. לא ממש חשבתי על זה. דיברתי על הסיטואציה האישית שלי, שבה הייתי חסרת זהירות. לא ביקשתי להיות דוברת של אף אחד". 
 

היינד הודתה שהיא "המומה" מעוצמת התגובות, ושכמה מחבריה שלחו לה מיילים שבהם הציעו לה "מחסה" מפני דעת הקהל העוינת. אבל בהמשך השיחה
היא שבה להיות כריסי היינד הצינית והבטוחה בעצמה. 

"אנחנו נמצאים בתקופה של אסון הומניטרי חסר תקדים", היא אמרה, "מיליוני פליטים חסרי בית מתדפקים על דלתות אירופה, וכולם מדברים רק על משהו שאמרתי בנוגע לבחורות בתחתונים. אני לא פילוסופית, רק זמרת רוק", המשיכה בסרקזם טיפוסי, "ומעכשיו גם סמכות מובילה בענייני אונס".