אלו היו שבע השנים הטובות. סוף שנות ה־80 עד אמצע שנות ה־90. ואז באו שלוש היריות. בחינה של הזמר העברי בין האינתיפאדה הראשונה (1987) לבין רצח יצחק רבין (1995) היא גם תיעוד מפליא של רוק ישראלי בשיאו.
האינתיפאדה הראשונה הייתה התקוממות אלימה שהחלה ב–9 בדצמבר 1987, נחלשה באופן משמעותי לאחר מלחמת המפרץ ב–1991, ורשמית הסתיימה עם חתימתם של הסכמי אוסלו ב–1993, בטרם החל גל פיגועים מדמם בערי המדינה. אבל בין התקוממות התושבים הפלסטינים ביהודה, שומרון וברצועת עזה נגד השלטון הישראלי ופיגועי ההתאבדות הרצחניים נולדו תקליטים עבריים נפלאים, שונים בתכלית באופיים ובאווירתם מאלה שנוצרו בפריחה הישראלית הקודמת - סוף שנות ה־60, תחילת שנות ה־70.
רצח ראש הממשלה בנובמבר 1995 חולל משבר עמוק בחברה הישראלית ושינה מקצה לקצה תפיסות ודעות. ההלם המתמשך והאווירה הציבורית הקשה השפיעו גם על הרדיו וגם על הציבור. לא מופרז יהיה לקבוע שרצח רבין והגלים בעקבותיו חיסלו את הרוק הישראלי כפי שהכרנו אותו. אסון פסטיבל ערד היה מכת הגרזן הראשונה, אבל הרצח בכיכר מלכי ישראל גדע באבחה אחת את הפריחה המופלאה של המוזיקה הישראלית, שהחלה עם האינתיפאדה הראשונה ו"אהוד בנאי והפליטים" והסתיימה ב"להתראות נעורים, שלום אהבה" של יובל בנאי ומשינה.
הציבור הישראלי ותחנות הטלוויזיה והרדיו התנערו ממוזיקה מתריסה וכועסת לטובת כיוון מנחם ומעודד יותר. לא לדיסטורשן, כן לרכות מלטפת. רוב להקות הרוק של תחילת שנות ה־90 חדלו לפעול או לא הצליחו לשחזר את הצלחותיהן המוקדמות מתחילת הניינטיז. תחנת הרדיו הפופולרית ביותר, גלגלצ, הפכה את סופשבוע רגוע לספינת הדגל שלה. העשור שהחל עם פורטיסחרוף, החברים של נטאשה ואיפה הילד? הסתיים עם אביתר בנאי, עברי לידר ואייל גולן.
שנות ה־80 נפתחו עם תקליטים גרועים שראו אור. לרגעים היה נדמה שמישהו, איפשהו, משך את בלם היד ועצר את תנופת המסע של המוזיקה הישראלית. 1987־1980 היו שבע השנים הרזות, השדופות והמייאשות. בור שחור עם נצנוצים נדירים וספורים (“חתונה לבנה", “בציר טוב", תקליט הבכורה של ארז הלוי ולא הרבה יותר מזה).
בתקופה שבין אינתיפאדת האבנים לרצח רבין נפרצו מחסומים והיצירה העברית זינקה לגבהים. סוף 1987, אהוד בנאי עם אלבום בכורה מסעיר למי שנחשב שנים הבטחה שתכף תתממש. יחד עם “הפליטים" (יוסי אלפנט, גיל סמטנה, ז'אן ז'אק גולדברג ונועם זייד) הקליט בנאי את האלבום שנקרא פשוט “אהוד בנאי והפליטים" וחילץ את הרוק הישראלי משנים של אובדן דרך. בנאי חיבר היטב את האגפים השונים של המוזיקה הישראלית, טקסטים מחאתיים, רוק גיטרות וגם הפיתול המזרחי.
במקביל, עברו אנשי “הכבש השישה עשר" - גידי גוב ויהודית רביץ - אל תוך עולם המתכת, בשני אלבומים רועשים ומחוספסים: “באה מאהבה" שעיצב מחדש את רביץ כגיבורת רוק במכנסי עור וגיטרה חשמלית בקיסריה, ו"דרך ארץ" של גוב בקול צרוד ולהקה עוצמתית מאחוריו. ההצלחה האדירה של שלושת התקליטים הייתה הוכחה לכך שהארץ השתנתה, שהקהל מצפה ליותר ווליום. גם ההופעות של שלושתם הצליחו מאוד.
ב–1988 גם שלמה ארצי (“חום יולי אוגוסט") ושלום חנוך (“רק בן אדם") שינו כיוון והתחברו לרוח הזמן. שני תקליטים כפולים, רועמים ובומבסטיים עם לא מעט מחאה. איפה חומת הצליל הרועשת הזו ואיפה “אדם בתוך עצמו" או “גבר הולך לאיבוד" שהקליטו חנוך וארצי עשר שנים קודם. המדינה השתנתה וגם המוזיקה.
ובאותה שנה יצא גם “אפר ואבק" של פוליקר ו"סיפורים מהקופסא" של פורטיסחרוף - תקליט נפלא שהצליח להניח זכוכית מגדלת על החיים בעולם המודרני, בין מסכי הטלוויזיה המשעבדים את האדם לבין הפחד מפצצה גרעינית שתגמור את הכל בפטרייה ענקית. גם האלבום השלישי והמצוין של מאיר אריאל “ירוקות" רואה אור. אריאל חד ומצליף, כתמיד.
מהאלבומים של 1989 מתבלטים “אנטארקטיקה" שהפיקה רביץ והכניס את קורין אלאל לתודעת הקהל הרחב, “בדרך אל האושר" של דני רובס שהיה המצליח ביותר שלו עד אז, ו"קרוב" של אהוד בנאי. גם חוה אלברשטיין שהייתה מזוהה עם סגנון מוזיקלי רך יותר הוציאה בשנה זו את האלבום “לונדון", שהכיל מאפיינים של מוזיקת רוק ותכני מחאה חריפים.
לצד האמנים הוותיקים, יצא באותה שנה אלבום הבכורה של להקת החברים של נטאשה, שאותו יצרו חברי הלהקה ארקדי דוכין ומיכה שטרית והפיק יזהר אשדות. האלבום היה להצלחה גדולה על אף היות חברי הלהקה אלמונים ונטולי אמצעים. הוא סימן את ההרכב כמשמעותי בדור החדש של הרוק הישראלי, עם ביטוי לקול הפריפריה החברתית והעולים החדשים.
אלבום הבכורה של להקת נושאי המגבעת משנת 1988 לא הגיע כמעט לתודעת הקהל הישראלי, אך נחשב משמעותי כיצירת ניו וייב ישראלית חתרנית.
שלושת התקליטים הראשונים של דן תורן, “לוחמה בשטח בנוי" (1988), “חופשה בעליי" (1993) ו"יורד נמוך" (1995) ראו אור בתקופת הזוהר הזו. ביניהם יצא לאור “נופל על ארבע" של שונרא.
בקו התפר של שנות ה־80 וה־90, בשנת 1989, יצא לאור גם תקליט הבכורה של רפי פרסקי. זמן שינוי. הרוק הישראלי חוזר לקדמת הבמה.
שנות ה־80. העשור שהחל ברצח ג'ון לנון, נמשך במלחמת לבנון ובאסון צ'רנוביל והסתיים בנפילת חומת הקומוניזם. תקופה של ניכור. פחד. נפילת הבורסה. יוצרים מקומיים התחילו לכתוב ולשיר באנגלית. ז'אן קונפליקט, כרומוזום וסיאם היו מצד אחד. מהצד השני היו זהר ארגוב, עפרה חזה, חיים משה וג'קי מקייטן.
שנות ה־80 היו שנות הריאקציה השמרנית חברתית–כלכלית ביחס לשנות ה־60 וה־70. באמריקה שלט רונלד רייגן, בבריטניה מרגרט תאצ'ר, בישראל מנחם בגין.
אלבומים של אמנים ישראלים. צילום: יח"צ
ערוץ MTV הושק בארצות הברית ובעקבות כך לראשונה וידיאו קליפים החלו להשפיע רבות על תעשיית התקליטים. “עד פופ" ו"להיט בראש" צעצעו בטלוויזיה הישראלית, בערוץ היחיד שהחל לשדר (תודה לאל) בצבע. חלה עלייה בעלויות המחיה עקב משבר האנרגיה העולמי. המוזיקה התפצלה לאין ספור סגנונות וטעמים. ובתוך השפע האינסופי נשמט לפתע, קולו של האדם העצמאי, הכותב, העומד על דעתו, הניצב על משמרת רגשותיו, יצריו ומחשבותיו ומעלה אותן על הכתב - ואז שר את זה.
אין דבר מדרבן יותר מההצלחה וקנאת רוקרים תרבה להקות. המעבר מהשוליים אל המרכז הגועש והרוגש לפתע נראה קל יותר. כך, ב–1991, פרץ גל עצום של להקות ישראליות, רוק עברי מבעבע ושופע מוזיקה. תקליט הבכורה של פונץ', האלבום הראשון של רוקפור, הפריצה של כרמלה גרוס ואגנר והשני של החברים של נטאשה (“שינויים בהרגלי הצריחה") היו חלק מבציר 1991.
הצלחתם של פורטיס וסחרוף במעבר מהשוליים אל המיינסטרים דרבנה צעירים רבים להקים להקות חדשות ולנסות כיוונים חדשים בתוך מסגרת הרוק. במחצית הראשונה של הניינטיז, 1990־1995, קמו להקות חדשות בזו אחר זו, יותר מאי פעם בתולדות הרוק הישראלי. תערובת אסקוט, נוער שוליים, פונץ', רוקפור, איפה הילד?, כנסיית השכל, מופע הארנבות של ד"ר קספר, זקני צפת, היהודים, המכשפות, מוניקה סקס.
ירמי קפלן והפרחים, אבטיפוס ואלג'יר הוציאו תקליטי בכורה בשנים האלה, ובכל האלבומים בלט החיבור בין המתרחש בעולם (גראנג', בריטפופ) עם צליל גיטרות בס–תופים דומיננטי מתמיד לבין המקוריות המקומית והכתיבה הרעננה, הצעירה, החדשה שהביאה לקהל שלל שירים שטיפלו בחיים בעיר הגדולה, באונס, בניצול, בסמים, במצוקה ובלבול, ביחסים וזהות מינית - נושאים מאוד לא שכיחים בתוך הרוק הישראלי.
פריצה צעירה משמעותית נוספת הייתה של אביב גפן עם אלבום הבכורה “זה רק אור הירח" ב–1992. גילו הצעיר של גפן, עיסוקו בנושאים פוליטיים ואישיים כואבים והאלמנטים המחאתיים והפרובוקטיביים בשיריו ובהופעתו הפכו אותו לכוכב רוק צעיר וגדול. מעריציו הצעירים, “ילדי אור הירח", חיקו את הופעתו ונהו אחריו כמייצג של הדור הישראלי החדש.
הכיוון המוזיקלי החדש הקרין גם על להקות ותיקות יותר. משינה, שהייתה לאחר הצלחה גדולה עם האלבום “העמותה לחקר התמותה" פנתה ב"מפלצות התהילה" של 1992 לסגנון מוזיקלי כבד יותר שכלל בין השאר אלמנטים של מטאל וגראנג'. החברים של נטאשה המשיכו בקו החדשני שלהם ב"רדיו בלה בלה" (1994).
נוצרה סביבה שיצרה אשליה של סצינת רוק משמעותית ויציבה, אפשר היה לחשוב שהעתיד הוורוד של הרוק הישראלי נפרש בנדיבות אל האופק. אבל אז הגיעה 1995.
יש נפגעים
לא רק ראש ממשלה נרצח, גם מורשתו נקטלה שם ובן לילה הוסט גם מהלכה של התרבות הישראלית כולה.
בראשית 1995 מוניקה סקס הייתה החוליה הנוספת בשרשרת של להקות רוק שניסו ליצור סדר חדש. האלבום השלישי של איפה הילד? “מסעותי עם עצמי" הופיע אז, בהפקתו של יובל בנאי, שבעצמו הוציא עם להקתו משינה את האלבום המרעיד “להתראות נעורים, שלום אהבה" (שבנאי כתב והלחין את כולו).
באותו זמן ממש יצא הדיסק השני של עמיר לב וגם “האיש שראה הכל" של רוקפור וערן צור וכרמלה גרוס ואגנר (“עיוור בלב ים", שהפיק ארקדי דוכין), “הו הו" המקפיץ של מופע הארנבות של ד"ר קספר ואלבום הבכורה של היהודים, “מציאות נפרדת". וגם “יש בי אהבה" של אריק איינשטיין (בשיתוף עם שם טוב לוי) ו"רישומי פחם" של מאיר אריאל ו"שומקום", האלבום הרביעי של אביב גפן שהוקלט כולו באנגליה, ו"שבק" - אלבום הבכורה של שב"ק ס'. ועוד: “קשורים" של ג'נגו מתערובת אסקוט, האלבום השני של להקת המכשפות “זמנים מוזרים" ו"מה החזאי מבין" הראשון והמצוין של להקת אבטיפוס. שנה יוצאת דופן בכל פרמטר. גיוון מוזיקלי (היפ הופ, מטאל, פולק–רוק), שפע ואיכות. אבל השנה ההיא, 1995, הסתיימה באסונות.
האסון הראשון אירע ב–18 ביולי 1995, במה שאמורה הייתה להיות הופעת הפרידה של משינה, שהודיעה על התפרקותה. ההופעה הייתה אמורה להיערך באחד ממתחמי הפסטיבל שהיה ממוקם באזור התעשייה של ערד שכונה “אתרוק".
הביקוש להופעה היה עצום. אלפי נערים ונערות חיכו ליד הכניסה למתחם. המארגנים אסרו לפתוח שערים נוספים. נוצר דוחק. טיפקס הייתה להקת החימום. בזמן שקובי אוז הלהיב את הקהל שהספיק להיכנס, קרס חלק מהשער בשל לחץ הקהל. הצעירים שעמדו סמוך, נפגעו. קריסת השער הביאה למותם של שני צעירים: איטן פלד וחן יצחק. צעירה נוספת, נעמה אלקריב, נפצעה אנושות ומתה בבית החולים כעבור מספר ימים.
זה היה הסדק הראשון. חקירת האירוע גילתה שלמופע נמכרו 25 אלף כרטיסים - מספר גבוה בהרבה מזה שהמשטרה אישרה למכור. המארגנים שכרו רק 54 שוטרים. בעקבות האירוע התפטר מפקד המחוז הדרומי של המשטרה.
בשנים הבאות סבל הפסטיבל מהפסדים כספיים. הורים נמנעו מלשלוח את ילדיהם דרומה. בני הנוער עצמם הדירו רגליים. פסטיבל ערד הפך לאירוע קטן לקהל מבוגר. כמה סמלי היה שמותו של הרוק הישראלי קרה במקביל למותם של צעירים שרק רצו לראות הופעה של להקה שהודיעה על פירוק וקצת לפני רצח ראש הממשלה.
לאור ממצאי החקירה, נמתחה ביקורת ציבורית על מארגני הפסטיבל שכשלו בארגון הלוגיסטי והאבטחתי. בבית משפט השלום באשדוד הורשעו חמישה מהאחראים ונשלחו לתקופות מאסר שונות. נאשם שישי זוכה מחמת הספק.
ובנובמבר נרצח יצחק רבין, נרצח ראש ממשלת ישראל. מאז גם ענבל פרלמוטר נהרגה, מאיר אריאל, חנוך לוין, יוסי בנאי ואריק איינשטיין עברו מהעולם, ואנחנו עברנו מלחמה ועוד מבצע ועוד אחד ועוד טילים. והסלולר נכנס לחיינו, וגם המחשבים האישיים והאינטרנט, וערוץ 10 נוסף לתפריט הטלוויזיוני, אך לא הוסיף דבר לתפריט המוזיקלי–תרבותי שלנו. באופן כללי, הכל שונה ומשונה היום יותר משהיה אז.
התפוגגות האשליה
רצח רבין קטע את מהלכה של ההיסטוריה. זמן קצר אחרי הזעזוע נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה. נתניהו עדיין ראש ממשלה ובמהלך 20 השנים שחלפו גם אשליית הרוק העברי התפוגגה. התברר שהקהל הישראלי אינו יכול לפרנס כל כך הרבה הרכבי רוק.
הטלוויזיה והמחשב הפכו לפקטורים חשובים יותר ביומיום ובהרגלי הבילוי. אירועים חברתיים ותרבותיים דרמטיים אחרים דחקו את הרוק אל השוליים לטובת ז'אנרים אחרים. היפ הופ, שירי אמצע הדרך ופופ ים תיכוני בשלל גוונים. להקות רבות התפרקו או לא הצליחו לשחזר את הצלחות תחילת הדרך.
מאז רצח רבין אין גיבורי רוק. יש אמני אלטרנטיב שמצליחים בנישות עצמאיות, יש להקות רוק שמשמרות את הקהל שלהן, ובאופן סמלי ודי מכאיב ברור שאותו רצח גם חיסל את הרוק הישראלי ואת הדרך שבה צעדה החברה הישראלית עד 1995. עברנו מסולידריות לשבטיות. ממוזיקה שהייתה מדורה מאחדת למוזיקה שהיא עוד מוצר יעיל שמשמש קבוצות שונות לצורכיהן.
המוזיקה הישראלית שאפה להיות קומזיץ, לאחד את העם סביב האקורדיון והלהקות הצבאיות בשנות ה־60, או הפופ המתוק והרוק המתהווה של שנות ה־70 והלאה, אבל כבר 20 שנה שמורי הדרך ושומרי הסף (מבקרי המוזיקה, עורכי הרדיו ותחנות הטלוויזיה) איבדו מכוחם בכל הקשור לדחיפת מוזיקה חדשה ואמנים עכשוויים, או שסתם ויתרו על האג'נדה.
חברות תקליטים הפסידו וקרסו, כניסתה המאסיבית של הרשת לחיינו במאה ה–21 והציניות האיומה של קברניטי הטלוויזיה המסחרית (שמאמינים שמוזיקה טובה, סתם מוזיקה טובה, היא מוות לרייטינג) - כל אלה גרמו להתפצלות אינסופית של אמנים ולהקות לז'אנרים ותת־ז'אנרים ולקהלים מאוד מסוימים. להיטים אינם שורדים יותר מחודשיים–שלושה, פעילות אמנותית נהדרת מתרחשת מתחת לרדאר וכולנו שבטים–שבטים, קטנים כגדולים, שמתגעגעים לקונצנזוס כלשהו, או לפחות להופעת פארק גדולה שבה כולנו נוכל לשאוג “ש–לום, ש–לום", בלי להרגיש זקנים, דחויים, מיותרים כמו ערימה של דיסקים בחנות נשכחת ברחוב נידח.
המוזיקה המזרחית חדרה אל הרוק, נמהלה בו ושינתה אותו. התעצמותו של ערוץ 2 המסחרי הביאה לשינוי תרבותי נוסף, כשלפתע במקום מוזיקאים הוצבו בחזית “טאלנטים". תוכניות אירוח התחלפו בשעשועונים שהתחלפו בתוכניות ריאליטי. המוזיקה נותרה מאחור. כבר לא לגיטימי מבחינת הערוצים המסחריים, להביא לקהל הצופים סתם מוזיקה. להקה מנגנת ושרה, גם אם היא להקה מעולה ומצליחה, היא לא מספיק אטרקטיבית למפרסמים ולפרסומאים.
את מקום המוזיקה תפסו תחרויות "כוכב נולד", "הכוכב הבא" ו"אקס פקטור", שבהן השירים והמוזיקה הם רק תירוץ לסיפורים אישיים רגשניים, סתמיים או מוקצנים ומופרכים. עמוק אל תוך המאה ה–21 נתפס הרוק כיצירה בוגרת, איכותית וגבוהה יותר מהמוזיקה הפופולרית.
ועכשיו אנחנו נעים בין הרוחניקים והמתחזקים, שירת ימי הביניים, מוזיקה יהודית מקורית, יוצרים דתיים, זמרים ולהקות של חוזרים בתשובה. עובדיה חממה, עדי רן, ארז לב ארי, מאיר בנאי, אביתר בנאי, פיוטים. תפילות. מוזיקה אתנית שממוקמת בין פופ מזרח תיכוני, ים תיכוני למוזיקה (מצוינת, בחלקה) שלא משחקת במגרש הרוק'נרול, אך נפרשת בין דקלה ושי צברי לבין פאר טסי ודודו אהרון.
זו לא אותה הארץ וזו לא אותה המוזיקה. אומרים שרק שוטה מחפש את האושר במקום שבו הוא איבד אותו. הלכנו קדימה. השתנינו. גם המוזיקה.