אחרי 14 שניות מתחילת הקליפ של "We can work it out" מתרחש רגע אחד קטנטן, שמתמצת לתוכו את מרבית הסיפור האישי של הביטלס. והוא מטלטל ממש. בימין התמונה יושב ג'ון לנון ומנגן בפסנתר. משמאלו, כמעט צמוד אליו, עומד פול מקרטני ושר, בליווי הבס. מקרטני הוא המנהיג הברור בקליפ. מחזיק את השיר על כתפיו, כולו נחוש ומלא עזוז. ואילו לנון מציץ לפרקים במצלמה בחיוך ציני, כאילו שאינו קשור לסיטואציה.
לפתע הוא מתחיל לשרוק ולטלטל את ראשו על פי מקצב פנימי. מקרטני קולט אותו, מציץ בלנון במעין תוכחה של מבוגר כלפי ילד סורר אך חמוד, וממהר להשיב את החיוך הנצחי לפניו. לנון מזהה את השינוי המהיר בתווי פניו של חברו ומחייך גם הוא. שוב, כילד השמח על כך שמעלליו נסלחו לו. לא יודע מה איתכם, בשבילי השנייה הזאת שווה זהב. היא ריגשה אותי אנושות כשצפיתי בה לראשונה, וגם גרמה לי לדיכאון של ממש. דיכאון, משום שהביטלס התפרקו; משום שלנון ומקרטני לא באמת השלימו מעולם; משום שלנון כבר לא איתנו; ומשום שאף פעם לא נזכה לראות שחזור של מערכת היחסים הזאת. יחסים שלא רק הותירו מורשת מוזיקלית מפוארת, אלא גם מייצרים קסם ויזואלי שאי אפשר לעמוד בפניו. עם כל הכבוד לג'ורג' ולרינגו - ויש כמובן כבוד בכמויות מסחריות - הסיפור הכי גדול היה ותמיד יהיה ג'ון ופול. וכשהסיפור הזה מוצג באופן ויזואלי וכרונולוגי, דרך 27 קליפים שלמים, מדובר בעונג שאין שני לו.
The Beatles - We Can Work it Out
זאת גם הסיבה לכך שאחרי לא מעט שחזורים ומחזורים שיצאו בעשורים האחרונים תחת הכותר "the beatles", המוצר החדש - די־וי־די בשם “1", הוא גורם אמיתי להתרגשות. “1" יצא כבר בשנת 2000 כקומפקט דיסק שכלל 27 שירים של הביטלס שצעדו במקום הראשון במצעד הסינגלים בבריטניה ו/או בארה"ב. עתה הוא יוצא מחדש עם סאונד משודרג, אבל חשוב בהרבה - גם בגרסת די־וי־די המציגה סרטונים לכל אחד מהשירים. צוות של 18 איש עבד במשך יותר משנה כדי להדביק קטעי הופעות חיות, השתתפות בתוכניות אירוח טלוויזיוניות ושלל חומרי ארכיון של הביטלס לשירים, תוך שיפוץ וניקיון של החומרים המצולמים.
ג'ון לנון. צילום: רויטרס
לפעמים מדובר בצילומים שנערכו במקור בהקשר של השיר המסוים, אבל לא תמיד. כך, למשל, הקליפ של "Lady madonna" מציג את חברי ההרכב מנגנים באולפן. אבל הצילומים נעשו בפועל במהלך הקלטת השיר "Hey bulldog״. ועדיין, זה לא ממש משנה. כל מי שאוהב את הביטלס ימצא כאן אין ספור רגעים שירגשו אותו עד דמעות. וזאת אף שמבחינה אמנותית, מרבית הסרטונים רחוקים מלהיות מרשימים, וחלקם פרימיטיביים ממש. בטח במונחים של היום. יותר ממחצית הסרטונים מציגים רק את ארבעת החברים עצמם, כשהם שרים ומנגנים על רקעים שונים, בלי שיש איזושהי התפתחות אמיתית. שלא לדבר על עלילה. ובכל זאת, קשה להתיק מהם את המבט, ולו לרגע. איך זה ייתכן?
כנראה שהגדולה של הביטלס התבטאה לא רק במוזיקה, אלא גם בכריזמה. משהו בחיבור המסוים בין ארבעת הטיפוסים המסוימים האלה יצר קסם ויזואלי יוצא דופן. אולי זאת העובדה שכל חיפושית היא בעצם אבטיפוס אנושי מאוד מובהק. רינגו הוא השטותניק החמוד, פול הוא איש המעשה האמביציוזי, ג'ון הוא הגאון המיוסר והציני, וג'ורג' הוא הרוחניק המהורהר. והם כולם יפים, וצעירים ומלאי מרץ, אבל גם אנושיים מאוד ומעוררי הזדהות. ואולי אין לזה הסבר הגיוני, מה שרק מגביר את הקסם. מה שבטוח הוא, שהדי־וי־די החדש הוא מסע קסם אחד גדול.
השטיקים והטריקים
נקודת המוצא של המסע היא "Love me do". הוא נלקח מתוך סרט דוקומנטרי של ה–BBC בהשתתפות הביטלס, בשם "The mersey sound", שצולם באוגוסט 1963. אבל היות שהשיר לא הופיע בסרט במלואו, נאלצו להשלים את התמונה באמצעות צילומי ארכיון שונים. וכך אנחנו מקבלים את הביטלס הצעירים בהופעה, עם כל נפנופי הראש המפורסמים, בשילוב קטעים מחדרי ההלבשה, נערות צורחות והפלגה על מעבורת בליברפול.
"From me to you" לקוח מתוך ה"Royal variety show", שנערכה בנובמבר אותה שנה ושודרה למיליוני צופי טלוויזיה. זה היה הערב הגדול ביותר בקריירה של הביטלס, עד לאותה נקודה, והם אכן נראים שם נרגשים ובובתיים להפליא. "She loves you" צולם באולפן טלוויזיה בשטוקהולם, שוודיה, בערך באותה תקופה. רינגו על הבמה, ושלושת האחרים מנגנים מתחתיה, כשהם צמודים ממש לקהל היושב בנימוס במקומו. ג'ון, ג'ורג' ופול נותנים את הנשמה בביצוע מלא התלהבות, למול קהל שבמקרה הטוב מטלטל קלות את פריזורות הסיקסטיז שלו. הניגוד בין הלהקה לצופים הוא פשוט מהמם.
"I want to hold your hand", גם הוא מסתיו 1963, מצולם באולפן טלוויזיה אנגלי. מאחורי הלהקה מוצבת רפליקה של עמוד ראשון מעיתון ליברפולי, שכל כותרותיו מוקדשות לביטלס, ולצדו מצלמת רפלקס ענקית, המאיימת לבלוע את רינגו. המופע עצמו עדיין מגיש את נפנופי הראשים, תסרוקות הקסדה ושלל השטיקים של הביטלס המוקדמים.
"Can't buy me love" צולם חצי שנה מאוחר יותר, במסגרת ספיישל טלוויזיוני שהוקדש ללהקה. השיער כבר ארוך יותר, כולם נועלים מגפיים עם עקבים ובאופן כללי נראים קצת פחות חמודים וקצת יותר סקסיים. הצרחות הנשיות ברקע מוכיחות שזה עובד. הביטלמניה באוויר, ג'ון צורח לפני הפזמון ויש תחושה של משהו מגניב שמתחיל להתפוצץ. יופי של קליפ.
ב"A hard day's night", שצולם בהופעה חיה בפריז ביוני 1965, הקהל כבר צורח באקסטזה מוחלטת, מה שככל הנראה לא סוחף את ג'ון, המתחיל לחקות מעט בלעג את השאגות, כשהוא מציג את השיר. משהו חייב להשתנות, כפי שמבטאת הבעת הפנים המשועממת שלו. וזה אכן קורה בקליפ הבא - למעשה קליפ הפרומו הראשון שמופיע בדי־וי־די לשיר "I feel fine". הביטלס, בחולצות גולף שחורות, מעפילים עם הגיטרות לבמה ריקה כמעט לחלוטין, למעט אופני כושר פרימיטיביים, שעליהם דוהר רינגו לאורך כל הקליפ. מה לעשות, אין תופים על הבמה. זה מינימליסטי לחלוטין אבל מתוק להפליא, וגם מצולם באופן מקצועי, עם הרבה יותר קלוז־אפים וחיתוכים.
הביטלס. צילום: מתוך הדיוידי החדש "1" באדיבות הליקון.
הביטלמניה בעיר
ל"Eight days a week" אין בעצם קליפ מקורי, והוא מורכב ברובו מצילומים שנלקחו לקראת ומתוך ההופעה ההיסטורית של הביטלס ב–shea stadium בארצות הברית, למול 55 אלף איש באוגוסט 1965. הביטלמניה בשיאה, כפי שעולה מתצלום של שומר האוטם את אוזניו בייאוש, כדי להגן עליהן מפני צרחות הקהל. לראשונה, אגב, המראות הם בצבע, ומרגש במיוחד לראות את הביטלס על רקע נופי ניו יורק.
"Ticket to ride" שהיה חלק מפסקול הסרט "!help", זכה לקליפ פרומו, עדיין בשחור־לבן. ג'ון ופול ישובים זה לצד זה, מאחוריהם כרטיסי ענק לרכבות, ושניהם מחייכים למצלמה וזה לזה, כאילו לא יהפכו בתוך שנים ספורות ליריבים מרים. מהרגעים היותר יפים ומלאי הכימיה שכלולים בדי־וי־די. בשיר "help!", שצולם באותו סשן, הארבעה ישובים על מעין קורת עץ ארוכה. ג'ון בחזית, ומאחוריו פול, ג'ורג' ורינגו, האוחז משום מה במטרייה גדולה. הוראות הבימוי היו להציץ בשובבות מאחורי הגב של ג'ון, ולהתחיל לקפץ בפזמון. זה עבד יפה. לקראת סוף השיר ניתך עליהם מטר של קונפטי, ורק רינגו לא מתלכלך. כזכור, יש לו מטרייה. זה מטופש, ילדותי וחינני להחריד. ואולי הקליפ שממחיש בדרך היפה ביותר את החיבור הכמעט אלכימי בין כל ארבעת החברים.
"Yesterday" לקוח מתוך עוד הופעה היסטורית, הפעם בתוכניתו של אד סאליבן האמריקאי ששודרה ב–12.9.1965. ג'ורג' מנסה להתגבר על צרחות הנערות, מציג את השיר וכל חברי הלהקה יורדים מהבמה ומותירים את פול לבדו, עם הגיטרה. ההמשך משעמם למדי, למעט אגלי הזיעה המתחילים לזרום במורד פרצופו המחויך של מקרטני.
"Day tripper" הנהדר צולם כפרומו לתקליטון באולפן לונדוני בנובמבר 1965. לא קורה בו שום דבר מיוחד - הביטלס פשוט שרים ומנגנים, אבל לנון ומקרטני צמודים ממש, פיזית, בעוד שג'ורג' האריסון ממוקם לבד, בקצה השני של הפריים. לפחות הוא זוכה למינון תקדימי של קלוז־אפים. למעשה הוא ממש “מתגלה" כאן לראשונה, אולי תודות לסולו הגיטרה האפקטיבי באמצע השיר. "We can work it out" צולם באותו יום ובאותו מקום, והוא כולל, כאמור, את דו־קרב הפרצופים החינני בין לנון ומקרטני (המתכתב עם הטקסט של השיר, שעוסק ביכולת של שני אנשים שונים לשתף פעולה). בסוף השיר, לנון מנגן בפסנתר ביד אחת, ומסיים במעין פרודיה על פסנתרן קלאסי מלא פאתוס. מקרטני מציץ בו בחיוך, אפילו מוקסם, ואז מביט למצלמה ומסמן באמצעות פניו וכף ידו תנועה של “אני מת לחנוק אותו". ספק בהומור, ספק ברצינות. קליפ לפנתיאון.
האל־אס־די כאן
"Paperback writer" הוא הקליפ הרשמי הראשון במארז שצולם בצבע, באחוזה לונדונית מהמאה ה–18. הצילומים נערכו ב–20.5.1966 בגני האחוזה, והביטלס נראים כבר בתחילת העידן הפסיכדלי שלהם, כולל מגוון מרשים של משקפי שמש עגולים ומלבניים. ג'ון, פול וג'ורג' עומדים עם הגיטרות, ולרינגו שוב אין כלי נגינה. רוב הזמן הוא פשוט כורע על רצפת האבן ומחפש מה לעשות. בהמשך אותה שנה מגיע הקליפ של "Yellow submarine", שנערך במיוחד לדי־וי־די מתוך חומרים של הסרט "צוללת צהובה". וזה מקסים בהתאם. הקליפ של "Eleanor Rigby" לקוח כבר מתוך הסרט עצמו.
בתחילת 1967 מצטלם הסרטון של "Penny lane", אחד הרגעים היותר מרשימים במארז. הקליפ, שצולם בלונדון ובליברפול, מציג את ג'ון משוטט ברחוב, פוגש את שלושת החברים האחרים ואז מדמיין מראה שבו ארבעתם רכובים על סוסים לבנים, מגיעים לאחוזה כפרית ומשרתים הדורים מגישים להם גיטרות חשמליות. כן, האל־אס־די כבר כאן. ולתמונה נכנס בונוס, בדמות פרשנויות של מקרטני ורינגו הצופים בקליפים ב–2015. מקרטני מוקלט, רינגו מצולם למול המסך. ושניהם מציינים בעיקר את העובדה שרינגו היה רוכב גרוע במיוחד. “מה שזכור לי מהצילומים של 'פני ליין' היא השאלה ‘איפה רינגו?'", אומר פול. “בואו נשים אותם על סוסים ענקיים. יופי של רעיון לקליפ", משיב רינגו במרמור מסוים.
הקליפ הבא, והמוכר מאוד, הוא זה של "All you need is love", ששודר ב–25.6.1967 למספר משוער של 400 מיליון צופים בכל רחבי העולם. ארבעת החברים, כבר במראה היפי למהדרין, שרים למול קהל המורכב מסלבס, כולל חברי הרולינג סטונס המצטרפים בפזמון. בנובמבר אותה שנה צולם הקליפ של "Hello goodbye" שמקרטני ביים. טוב, לא דובר באתגר גדול. החברים לבושים במחלצות סרג'נט פפר שלהם, ורק שרים ומנגנים.
“לא היה לי מה לעשות בצילום", רינגו משחזר, “אז החלפתי את הגודל של מקלות התופים משוט לשוט". בסוף השיר, בקטע של “היי, הלוהא", מצטרפות רקדניות בסגנון הוואי לחברי הלהקה. “זה הכי קרוב שהגענו לכוריאוגרפיה", מקרטני מסכם. "Lady Madonna" מורכב כאמור מצילומים שנערכו בכלל בעת הקלטת "Hey bulldog", אבל זה לא משנה. המראה של חברי הלהקה משתטים באולפן, וגם מנגנים בשיא הרצינות, הוא משובב נפש.
"Hey jude" צולם במסגרת התוכנית האנגלית הפופולרית של דיוויד פרוסט בספטמבר 1968. הזדמנות טובה ונדירה לצפות בהופעה של הביטלס, שהפסיקו להופיע כבר יותר משנתיים קודם לכן. בתחילת הקטע, הביטלס מנגנים את נעימת הפתיחה של התוכנית. כמעט בלתי נתפס. ואז מגיע השיר עצמו. האינטרקציה בין מקרטני, על הפסנתר, לבין לנון ארוך השיער עם המשקפיים העגולים כבר שונה בתכלית. לנון לועס מסטיק, לא מחייך ונראה רוב הזמן מנותק. גם כשהוא מוקף בעשרות צופים נלהבים הנצמדים ממש לחברי הלהקה בזמן השיר. מקרטני מספר שאחד מהם היה הומלס, שהם פגשו מחוץ לאולפן והחליטו לאמץ. בזמן ה"נה נה נה" הוא נראה בקהל, אוחז בקרטון. “כנראה המיטה שלו לאותו לילה", אומר פול. ואילו רינגו מספר שהוא נהנה מכל רגע בקליפ. “בעיקר כי נתנו לי לשיר בסוף", הוא צוחק.
"Get back" מבוסס כמובן על הופעת הגג המיתולוגית של הביטלס בראש בניין אפל, ומורכב משלוש זוויות שונות שהנציחו את ההופעה. “השתגעתי ממה שהיה שם", רינגו מספר. “בניגוד למה שרואים, מולנו היו בעצם רק שני אנשים. יוקו ועוד מישהי, אף על פי שחצי מיליון איש היו מתים לעלות לגג ולראות אותנו. ממש רציתי שהמשטרה תעלה ויגררו אותי מהתופים. זה היה משפר את הסרט".
הקסם לא פג
"The ballad of john and yoko", שיצא ב־ 30.5.1969, מבוסס על צילומים שנותרו מחוץ לעריכה מהסרט "let it be" ומסרטונים פרטיים של לנון. והוא בעיקר מבאס. כי תחושה קשה של סוף מרחפת ממעל, למראה ג'ון ופול שאומנם יושבים ומנגנים יחד, אך נראים רחוקים וחשדניים להפליא. לא פלא, למראה יוקו היושבת בצמוד לג'ון, במבט חמור סבר.
הזוג השנוי במחלוקת הזה מונצח גם בקליפ הבא, ל"Something". קליפ שמבוסס על צילומי כל אחד מחברי הלהקה עם בת זוגו, במקום הפרטי שלהם. וליתר דיוק, באחוזה הפרטית. ג'ון ויוקו, ג'ורג' ופטי בויד, פול ולינדה (בחווה בצוקי קינטייר, שהפכו אחר כך ללהיט) ורינגו ומורין. קליפ מקסים ומרגש, שאין בו אפילו רגע אחד שבו ארבעת המופלאים מצולמים יחד. מזל שהקליפ של "Come together", שנוצר בשנת 2000, היה קליפ אנימציה, ואפשר להצמיד אותם מחדש זה לזה.
בראשית 1969, יום אחרי הופעת הגג הידועה, הביטלס הקליטו את "Let it be" באולפני אפל. יום ההקלטות הזה צולם וסיפק את חומר הגלם לקליפ של השיר. וזה, חברים, כבר מראה עגום במיוחד. אף על פי שהם כולם יחד באותו אולפן, הסוף ניכר בכל פריים. פול המזוקן שר ומנגן בפסנתר, רינגו מתופף ובעיקר בוהה, ג'ורג' המשופם מרוכז בגיטרה שלו וג'ון בז'קט הג'ינס מנגן, מקליט קולות רקע ולצדו... כן, אי אפשר להימנע מהכעס הקדמון. יוקו אונו לוגמת יין ומשחררת את אחד מפרצופי התחת הנודעים שלה. כמה עצוב. We can't work it out. שנה מאוחר יותר, ב–10 באפריל 1970, מקרטני מודיע על כך שהוא עוזב את הביטלס. למחרת, השיר "let it be" כובש את הפסגה בארצות הברית.
הקליפ האחרון בדי־וי־די, זה של "The long and winding road", נרקח מאותו סשן צילומים של "let it be" וגם מרגיש לגמרי כמוהו, כולל המבט של יוקו. יש בו בונוס מענג אחד, בדמות סולו אורגן של בילי פרסטון הנהדר, ודי. מסע הקסם המסתורי מסתיים. וגם הדי־וי־די. אבל הקסם עצמו לא נפסק אפילו לרגע, ואולי רק מתחזק.