אהובה עוזרי פותחת את רוכסן המעיל הארוך שעוטף אותה וחושפת בפני את מה שיש מתחתיו, או יותר נכון מה שאין. "תראי", היא לוחשת לעברי וטופחת בחוזקה על בטנה, ואז מרימה את עשר אצבעותיה ושבה ללחוש, "עשרה קילו ירדתי החודש, מה אני אעשה? אין לי תיאבון".
צלצולי פעמונים - אהובה עוזרי
לפני 16 שנה התגלתה אצלה מחלת הסרטן, שבחרה להתיישב דווקא על מיתרי גרונה - אלה שהפכו אותה לאם המייסדת של המוזיקה המזרחית בישראל - והרופאים נאלצו להסירם בניתוח מסובך. לאחרונה שבה המחלה והתגלתה באחד השקדים. כן, בדיוק באותו אזור. אבל בדיוק כמו אז, כשאמרו המומחים לעוזרי בצער שהיא לא תוכל לשיר יותר, ואילו היא עשתה קסמים והמשיכה להופיע, גם הפעם היא לא נותנת לגילוי להפסיק את עשייתה. והעשייה הזו נרחבת: השתתפות בסדרה "מהכרם עד קיסריה" שתשודר החל מהערב (שישי) בערוץ 24, הופעה חגיגית במועדון ה"בארבי" ועבודה על תקליט חדש, שייצא בקרוב. "אני עובדת כאילו כלום לא קרה", היא אומרת ומנפנפת בידה בביטול. ובאותה אגביות מספרת שבזמן האחרון עברה כבר חמישה ניתוחים, האחרון רק לפני שלושה שבועות. חודש וחצי של כאבי תופת, זה מה שאמרו לה הרופאים, והיא מודה בחצי פה שאכן כך הדבר. גם הלחישות שלה הן תולדה של הניתוח. הגרון עדיין נפוח והקול לא יוצא כמו שצריך.
כשהרופאים בישרו לך שהסרטן התגלה שוב, לא פחדת?
"ברור שפחדתי. יש יותר מפחיד מזה? אבל אלוהים אוהב אותי, יש בינינו רומן. החלטתי שאני מתייחסת למחלה כמו לשפעת וזהו. כשבישרו שיש לי סרטן, אמרתי לעצמי ‘אהובה, יש לך שפעת'. יומיים אחרי הניתוח כבר הייתי באולפן. כשאת יודעת שיש לך סרטן את מפחדת פחות, כי הפחד הוא מהלא נודע. כל פצע מפחיד, על כל כאב את רצה לרופא, אבל כשהסרטן מתגלה את מתחילה לטפל בו וזהו".עוזרי בתחילת הקריירה. צילום: שמואל רחמני
מאיפה את שואבת את הכוחות?
"אני לא מוותרת, כל הזמן כותבת ומנגנת, פעילה. זה חשוב לי מאוד. כשאני על הבמה זה שיא האושר בשבילי, בגלל שניצחתי - ניצחון רוחני. ההופעות הן עבודה קשה בשבילי, אבל אמרתי למנהלת שלי שככל שיש לי יותר הופעות אני מבריאה יותר, כי הקהל הוא הכדור שלי. הרופאים אמרו לי ‘אנחנו לא ריפאנו אותך, זה את עשית את העבודה'. ברור, זה כוח המחשבה. אני מאמינה שמי שחושב חיובי יהיה לו חיובי, ומי שחושב שלילי ייכנס לדיכאון. כשאני מסתכלת על הרע שיש במחלה לעומת הטוב שאני מפיקה מעצמי בזכותה, אז הטוב אצלי גובר על הרע. יותר מזה?". המוות מטריד אותך?
"מישהו יודע מתי הוא ימות? החיים יפים וצריך לנצל כל רגע. כשמתבגרים משלימים עם המוות. שמת לב שכשאנשים מתים יש להם הבעה רגועה על הפנים? טוב, אז כבר נגמרות הבעיות, מס הכנסה לא יבוא לקבר". עוזרי (67) יודעת דבר אחד או שניים על איך נראים אנשים כשהם מתים. כשהייתה בת 8 שלחה אותה אמה לקונן בטקסי אבלות בביתם של נפטרי שכונת ילדותה, כרם התימנים. "זו הייתה מצווה", היא מסבירה. "היה לי כזה קול כילדה, אם היית שומעת היית מתעלפת. הייתי מגיעה לבתים של האבלים לפני ההלוויה, כשהמת עדיין שם ומתחילה לקונן. התפקיד שלי היה לגרום למשפחה לצאת מההלם ולבכות. כשהם היו בוכים הייתי הולכת הביתה".
תשלום ראשון
שכונת הכרם התל אביבית היא המקום שבו נולדה המוזיקה הים תיכונית. משם יוצאת לדרך הסדרה הדוקומנטרית החדשה "מהכרם עד קיסריה" שתשודר הערב בערוץ 24. הפרק הראשון מוקדש לשכונה המיתולוגית בימים שנוסדו בה החפלות הסוערות וחוזר אל המסלסלים הגדולים של אותם ימים: דקלון, בן מוש, יהודה קיסר וכמובן עוזרי. "כל לילה, כשלא הייתה לי הופעה, היינו מוציאים שולחנות וכיסאות לרחוב, שותים, צוחקים ושרים", נזכרת עוזרי."מהמסעדות בסביבה היו עוזבים את האוכל ומצטרפים אלינו. ככה הכירו אותי, הייתי מפורסמת עוד לפני הטלוויזיה והרדיו".
היא הייתה מפורסמת בשכונתה כבר בהיותה בת 10, אז הוזמנה להופיע באירועים, הפעם בשמחות. שנתיים אחר כך כבר קיבלה את התשלום הראשון שלה, שאותו לא תשכח. "הופעתי בבר מצווה באחד הבתים בשכונה, זה חרות לי בזיכרון", היא אומרת. "כשהסתיים הערב, אמרו לי שהיה משגע ונתנו לי 20 לירות, זה כמו אלפיים שקל היום. הסתכלתי על הכסף כל הלילה ולפני שנרדמתי שמתי אותו מתחת לכרית, שאף אחד לא ייקח לי. בבוקר, דבר ראשון בדקתי שהוא שם, אבל הוא נעלם. אמא שלי לקחה אותו וקנתה אוכל. בכיתי כל כך, אמרתי לה ‘לפחות היית משאירה לי אותו עוד יומיים, כדי שאוכל להסתכל עליו'. אחרי הסיפור הזה, בסוף כל הופעה היא הייתה נותנת לי חלק מהכסף ואומרת ‘זו הברכה שלך'".
את בת זקונים במשפחה דתית. איך קיבלו את העובדה שהתחלת לשיר בלילות?
"יש לי משפחה ליברלית, לא מיושנת. אנחנו שמונה אחים, שניים נפטרו, והם תמיד היו בעדי, רצו שאשיר ואופיע. הם ידעו שזה מה שאני אוהבת ויודעת לעשות. היה לנו רדיו גדול בבית, והייתי אומרת לאחים שלי ‘אתם תראו, כשאהיה גדולה אשיר בתוך הרדיו'. עד היום הם צוחקים עלי על זה".הזיכרונות של עוזרי, רובם ככולם, קשורים בדרך זו או אחרת למוזיקה שאליה היא מחוברת בכל נים. "בגיל 13 היה לי ידיד, שאול ישראלי, שהיה לו קול כמו של ג'ו עמר. יום אחד הצעתי לו שנלך לשיר ברחוב בצפון תל אביב, אולי מישהו יגלה אותנו ונתפרסם. זה מה שעשינו ובאמת בא אלינו מישהו ואמר ‘אתכם אני רוצה'. אמרתי לשאול בשפה הפוכה, זו הייתה השפה הסודית שלנו, שאני חושבת שהאיש הזה אנס. אז ברחנו משם. אחרי שבוע ראינו את התמונה שלו בעיתון, מתברר שהוא היה אמרגן גדול. שאול כל כך התעצבן, הוא רצה להרביץ לי".
בכרם פעלה באותן שנים להקת השובלים, שבה היו חברים שלום שובלי, שלמה מורי ומשה משומר. הם היו שרים שירי ארץ ישראל ידועים בניחוח תימני. "אני, דקלון ובן מוש היינו רודפים אחריהם", עוזרי נזכרת. "בכל מקום שהם הופיעו, בשכונה, בחפלות, היינו באים להקשיב, ללמוד ולהעתיק מהם".
בגיל 20 החלה עוזרי ללמוד לנגן על כלי הפריטה ההודי בולבול טרנג, שהפך להיות הכלי המוביל והמזוהה ביצירתה. בשנת 1975 הוציאה את אלבומה הראשון, "היכן החייל", שזכה להצלחה מסחרית אדירה בעיקר בזכות שיר הנושא, שנכתב על שכנתה שקוננה על בנה החייל שנפל במלחמת יום כיפור. "בהתחלה לא הבנתי מה השיר הזה עשה לאנשים ולמה הם בוכים כשהם שומעים אותו", היא מודה.עד 1980 הוציאה עוזרי אלבום כל שנה: "חלומות גן עדן", "עולם נפלא", "קדימה בגאווה", "רוח סתיו" ו"הנעלם". בין לבין העניקה שיעורי פיתוח קול ומוזיקה, ועם תלמידיה נמנה גם זהר ארגוב. "הוא היה התלמיד הכי טוב שלי", היא אומרת. "אנשים לא יודעים כמה הוא סבל כדי להיות זמר. חושבים שאם הוא מפורסם אז הוא עלה ברגע, אבל אף אחד לא רצה אותו בהתחלה. היינו יושבים במועדון, וכשהוא היה מתחיל לשיר היו מגרשים אותו. במשך שנתיים הוא למד אצלי, עבד קשה. חבל שהתהילה שיגעה אותו. אין מה לעשות, צריך להיות חזק.
"אם היית מכירה אותי כשהייתי מפורסמת, היית רואה שאני אותו דבר. התהילה לא שינתה אותי. מה, אני מדענית? הצלתי חיים? אמא שלי אמרה לי ‘יום אחד את זמרת, יום אחד את לא'. זה חינך אותי לא להרים את האף. בהתחלה האגו היה מתנפח. אנשים היו מורידים שרשראות וטבעות וזורקים עלי. בבוקר, על המדרכה ליד הבית, חיכו לי זרי פרחים, ואוטובוסים היו מגיעים לכרם כדי להצטלם איתי. כאילו אני איזה אתר תיירות. אז למדתי שהקהל לא אוהב אותי אלא את השירים שלי. אז מה יש לי להשוויץ?".
מתוך הסדרה החדשה "מהכרם עד קיסריה". צילום: באדיבות ערוץ 24
נדמה שהזמרים הים תיכוניים היום לא הפנימו את הרעיון הזה."העולם משתנה, דעת הקהל אחרת, האווירה אחרת. הם לא חוו את מה שאנחנו חווינו. אני לא שופטת אותם ולא יכולה להביא אותם אלי. אם יש לי ביקורת על המוזיקה היום, אז אני מעדיפה שהיא תהיה יותר קלאסית ופחות מסחרית. שירי כפיים זה טוב לשמחות ולחתונות, אבל הם לא יודעים כמה הקהל אוהב את השירים הקלאסיים, זו התרבות שלנו. בגלל זה הם נשארים ולא נמאס לאנשים מהם".
אמנים מהז'אנר הזה מתלוננים על קיפוח, שלא משמיעים אותם ברדיו. את חווית את זה?
"אני לא קופחתי. אבל אולי בגלל שהשירים שלי הם יותר כמו מוזיקת עולם ולא שירים מזרחיים".ומה לגבי קיסריה, פסגת השאיפות של כל זמר מזרחי?
"בשנת 1976 הופעתי עם שלמה ארצי בגן סאקר מול 120 אלף איש. אז קיסריה לא מעניינת אותי. בכלל, אני מעדיפה אולמות סגורים, שם אפשר להרגיש את הקהל". דרך חדשה
ב–16 בחודש תחזור עוזרי לאולמות הסגורים שהיא כל כך אוהבת, כשתעלה על בימת מועדון ה"בארבי" להופעה מיוחדת לרגל הוצאת מהדורת ויניל לאלבום "צלצולי פעמונים", שראה אור ב–1999. איתה יופיעו יהודית רביץ, מוש בן ארי ושי צוברי (שלו העניקה את הלהיט "מעלי דממה"). גם שני זמרים חדשים שהיא מטפחת יגיעו ל"בארבי": יאיר צברי ושירן אברהם, שאותה היא מכנה "אהובה עוזרי הקטנה". שניהם ייקחו חלק באלבום החדש שלה שייצא בקרוב.
בשלב הזה עוזרי שולפת את הטלפון הנייד שלה ומציעה לי לשמוע שיר חדש מהאלבום, שייקרא "אלומות של אור". הקשבנו. התמוגגנו. חשבנו שזה עומד להיות להיט, לפחות כמו "צלצולי פעמונים". על העיבודים מופקד שאול בסר. "הוא עוזר לי הרבה מבחינה נפשית וגם כשקשה לי לדבר", היא אומרת ומציינת גם את הלהקה שלה, "הם עושים לי כבוד, ממש מורידים את העיניים כשאני מדברת ונותנים לי את הלב".
אגב, ב–1999 הייתה עוזרי אמורה להופיע במועדון ה"בארבי", אבל בשל מחלת הסרטן בוטלה ההופעה. סגירת מעגל? היא מעדיפה להימנע מההגדרה הזו: "כי מה יש אחרי שסוגרים את המעגל? עדיף לומר שאני חוזרת לדרך חדשה של תקליטים ישנים".
מה יש עכשיו שכולם חוזרים למוזיקה השורשית, המסורתית?
"יש לתימנים תופעה: כשהם מגיעים לגיל 40 הם חוזרים לשורשים. אבל ממש, כמו בתימן. עושים מסיבות, מחזנים גת ושרים שירים בתימנית. גם אני, כשאני שומעת תימנית, אני מתחילה לבכות". יש קמפיין של אמנים שקוראים להעניק לך את פרס ישראל.
"את לא יודעת איך התרגשתי כששמעתי את זה. לא בגלל הפרס אלא משום שחשבו עלי. את יודעת, אפילו אם לא אקבל את הפרס, צריך לתת אותו לזמר מזרחי, לתרבות המזרחית".הפרס הוא החלום שלך?
"בגיל 67 אני צריכה עוד חלומות? אני רק רוצה אריכות ימים, בלי לסבול".