בדרכו שלו: העולם מציין 100 שנים להולדתו של פרנק סינטרה

סינטרה הלך לעולמו מזמן, באביב 1998, בגיל 82. אבל קולו, הוא קולה של אמריקה, יישאר עמנו לנצח. עם כל הכבוד לאלביס פרסלי, ברוס ספרינגסטין, בוב דילן או מייקל ג’קסון, הקריירה של סינטרה, כזמר וכשחקן, מרשימה הרבה יותר. הוא זכה בשלל פרסים, ובהם פרס האוסקר, הוציא עשרות אלבומים שנמכרו עד כה בכרבע מיליארד עותקים ברחבי העולם, והשתתף ביותר מ־50 סרטי קולנוע. אחרי שנפל וקם, פרש וחזר בו, צלל לתהומות הנשייה והמציא את עצמו בכל פעם מחדש, פרנסיס אלברט פרנק, בנם של המהגרים האיטלקים נטלי דלה (הידועה כדולי) ואנטוני מרטין סינטרה, מי שנאף, בגד, שיחד, נעצר, שתה, התקוטט, התעסק עם פרוצות ואפילו עבד עבור המאפיה כבש אותנו בכריזמה הנוטפת שלו והגשים את החלום האמריקאי הלכה למעשה.

הלידה שלו, לפני 100 שנה בדיוק, ב־12 בדצמבר 1915, בהובוקן, ניו ג’רזי, הייתה טראומטית. צבעו של התינוק שהגיח לאוויר העולם בעזרת מלקחיים היה כחול. הוא לא נשם. הרופא שטיפל באמו היה בטוח שנולד מת, ולכן השאיר אותו על השולחן במטבח. מי שהצילה אותו הייתה סבתו ששטפה את גופו במים וחילצה ממנו את הבכי הראשון בחייו. הצד האירוני בסיפור הוא שאמו דולי ניהלה עסק ביתי של הפלות לא חוקיות. מהלידה ההיא נותרה אותה צלקת מפורסמת שעיטרה את פניו (בבית הספר קראו לו “פני צלקת”, כשם סרט הגנגסטרים המפורסם שהוקרן כשהיה בן 17). אוזנו נפגעה. הוא סבל גם מפצעי בגרות. נעל נעלי פלטפורמה כי הרגיש נמוך מדי (1.71 מטרים). אך כל זה, ותסביכים רגשיים נוספים, לא מנעו ממנו להפוך ברבות השנים לזמר אדיר ולגבר נחשק. בדרכו שלו, פרנק סינטרה התגבר על הכל.
 

הוא היה נער רזה מאוד ופרוע מאוד, ולמרות חוסר הביטחון הטבוע בו ואף שתיעב את גופו הכחוש, עיניו הכחולות הפילו ברשת כל נערה שבה רצה. הוא היה נשוי ארבע פעמים, והביא לעולם שלושה ילדים, אבל רשימת הנשים שפיארה את חיי ההוללות שלו (שבגינן גם נעצר) הייתה ארוכה הרבה יותר מכמות השירים שיבצע במשך חייו. סינטרה התחיל לשיר באופן מקצועי בגיל 20 ברביעיית הובוקן, אבל רק כעבור ארבע שנים, על סף מלחמת העולם השנייה, הוציא שיר ראשון, שענה לשם “האהבה שלנו”. הזמרים של אז היו סולנים של תזמורות ביג בנד גדולות שהנעימו את זמנם של הצעירים במסעדות, באולמות ובמועדוני ריקודים.

הפיל נשים רבות ברשתו, פרנק וננסי סינטרה. צילום: Getty images

סינטרה שר ג’אז פופולרי שליטף את האוזן. עם התזמורות של פרנק מאן, אחר כך הארי ג’יימס ולבסוף הענק טומי דורסי. 1940 הייתה שנה טובה מאוד עבור סינטרה בן ה־25, שכבש את ראש מצעד הפזמונים האמריקאי למשך שלושה חודשים בלהיטוI’ll Never Smile Again. אך גם הקשר עם דורסי היה קצר מועד. סינטרה, הזמר הכי מצליח באותה תקופה, רצה עוד. העתיד נראה בהיר. אך את שמי ארצות הברית השאננה עוד מעט יכסו מטוסים יפניים.
 

בזמן המלחמה הגדולה כבש סינטרה את לבן של הנערות שהתגעגעו לאהוביהן שנלחמו אי שם באוקיינוס השקט ועל אדמת אירופה הכבושה. אחד התעלולים המבריקים שהגה היה, לא פחות ולא יותר, לשלם כסף למעריצות כדי שיצרחו בהופעותיו.

צרחות מידבקות, וסינטרה הפך, לקראת גיל 30, לתופעה. אי אפשר היה להתעלם מההיסטריה שליוותה את הופעותיו באולמות הגדולים באמת. רק לשם דוגמה, באוקטובר 1944 נותרו 35 אלף מעריצים מחוץ לאולם פאראמונט בניו יורק וחוללו שם מהומת אלוהים רק כי לא הותר להם להיכנס. הוא היה סופרסטאר, אליל נערות, ובגיל 31 הוציא סוף־סוף תקליט בכורה. אבל הגיל עשה את שלו.
 

בעשור הרביעי לחייו נעזר סינטרה בהופעותיו בסרטים עם הרקדן הווירטואוז ג'ין קלי (כמו למשל ב"הרימו עוגן" המהנה) כדי להישאר בתודעה, אבל הקול שלו השתנה. ואז הגיע הסרט ששינה את חייו – "מעתה ועד עולם". מי לא מכיר את הסצנה הידועה מתוך “הסנדק”, סרטו המופתי של פרנסיס פורד קופולה, שבה מגלה מפיק הוליוודי לזוועתו את ראשו הכרות של סוסו האהוב במיטתו, מסר מאנשי המאפיה שדרשו לשלב את ג’וני פונטיין, זמר איטלקי מלוקק, בסרטו הבא. בהוליווד סיפרו שפונטיין לא היה אלא סינטרה עצמו, שזכה בצורה זו ב־1953 בתפקידו הבלתי נשכח בסרט גורף האוסקרים, שזיכה אותו בפרס הנחשק לשחקן המשנה הטוב ביותר ושיקם את הקריירה הדועכת שלו. גרסה אחרת טוענת שהייתה זו אשתו דאז, הכוכבת אווה גרדנר, שלחצה למען שילובו בסרט תמורת שכר זעום של 8,000 דולר בלבד. הוא היה אז כבר בן 38.

הקשרים של סינטרה עם המאפיה הלכו ונחשפו עם השנים, בעיקר לאחר מותו. הם כללו לא רק הופעות בפניהם במסיבות פרטיות נוצצות אלא גם חברות אמיצה עם לא מעט מראשי הקוזה נוסטרה ואף שליחויות שעשה עבורם. הקומיקאי ג’רי לואיס אף טען שפרנק תאב הבצע העביר 3.5 מיליון דולר במזוודה כחלק מעסקה עם המאפיונר היהודי מאיר לנסקי, וחמק בעור שיניו מבדיקה של אנשי המכס רק מפני שמעריציו הקולניים הפריעו להם.

סינטרה החדש, של אמצע שנות ה־50, פנה לקהל המבוגר יותר. הוא הבין שזמנו כמי שמרגש צעירות עד כדי איבוד עשתונות מוחלט חלף, נסע ללאס וגאס ועבר לשיר סווינג. Young at Heart היה השיר האהוב של התקופה, והוא עצמו נבחר ב־1954, מעט לפני שסגר 40, כזמר השנה. תקליטיו הצליחו וגם זכו לביקורות מצוינות.

פנה לקהל מבוגר יותר, סינטרה בקריירה המאוחרת שלו. צילום: getty images

הוא עמד בראש חבורה כישרונית שכונתה ה”ראט פאק”, שבה כיכבו בין השאר הזמר דין מרטין והבדרן היהודי כהה העור סמי דייוויס ג’וניור, הופיע עמה ב”11 של דני אושן”, גילה את הטלוויזיה עם ספיישלים שריתקו אליהם את הקהל שהיה צמא לשיריו, עבד עם קאונט בייסי הנודע ועם קווינסי ג’ונס הצעיר, ובגיל 51 הוציא אלבום בהופעה חיה, שהוקלט, איך לא, בלאס וגאס.
 

כשטום ג’ונס ואנגלברט הומפרדינק שבו את לבן של הנשים בלהיטים רומנטיים מתקתקים, סינטרה הגיב ב־1967 עם Strangers in the Night, ושיתף פעולה עם בתו ננסי בלהיט משעשע, חובק עולם, פופ מושלם, בשםSomethin’ Stupid . ב־71' הודיע על פרישה, אבל כעבור שנתיים חזר. הוא היה מכור לבמה. שם היה המלך הבלתי מעורער.

אבל כל השירים הללו לעולם יחווירו מול הפזמון שסימל אותו – My Way. את המילים האלמותיות כתב הזמר פול אנקה ללחן צרפתי של ז'אק רבו בעקבות פגישה עם סינטרה העייף שרצה לפרוש מעסקי המוזיקה. אנקה היה אז רק בן 27, ובכל זאת הצליח לבטא בדרך מופלאה, כנה ומרגשת את תחושותיו של אדם מבוגר בסוף חייו. הביצוע של סינטרה הוא מושלם, עילאי, מצמרר בדיוק שלו, ומבהיר עד כמה היה ענק, מדויק וחד כתער.
 

"אני מפסיד" היו מילותיו האחרונות של פרנק סינטרה, הווינר הגדול ביותר בתולדות עולם המוזיקה, שלבו נדם ב־14 במאי 1998. איפה ישנם עוד זמרים כמו האיש ההוא?