אני רוצה להפגיש אתכם עם אוצר. הוא לא נוצץ במיוחד, והוא גם לא ישפר את מצב העו"ש שלכם. אבל יעשה פלאות למצב הרוח. תרתי משמע. האמת היא שאתם כבר מכירים אותו. מזמן. אף על פי שאינכם מכירים אותו כמעט כלל.
זוכרים את הקול המופלא ששר את “העץ הוא גבוה" של להקת אחרית הימים? או את “פתחי לי את הדלת" המופלא עוד יותר של אותה להקה? נסו אולי את שיר הנושא של הסרט “שתי דפיקות לב" (“עד סוף הקיץ אדע את התשובה"). ואם עדיין לא הבנתם, נעבור ללהקת כיף התקווה הטובה. “דוקטור יארינג" האדיר, וכמובן “בלדה לעוזב קיבוץ". זה ג'וק קטן וזה עובר ולא חשוב. אבל הוא ממש לא עבר. הוא היה, ונשאר, חבר אישי של שלום חנוך, שאותו הכיר בלהקת הנח"ל, ואף השתתף בשלישייה שכללה אותו, את חנוך ואת מנחם זילברמן, וביצעה שירים שכתבו מאיר אריאל ושלום חנוך בקיבוץ משמרות.
בהמשך הגיעה חברות בהרכב החדש של החלונות הגבוהים, במקום אריק איינשטיין, והקלטה של “אלישבע מה נחמדת" המיתולוגי, והשתתפות בתוכנית הילדים “ראש כרוב", שכל בני הדור שלי גדלו עליה, כולל “את קרן שמש", דואט עם גלי עטרי על בסיס להיט של סטיבי וונדר. וכל זה עד אמצע שנות ה־70, אז הוא נסע ללמוד מוזיקה קלאסית וג'אז בניו יורק, וחזר כדי לנגן בקונטרבס בתזמורת הפילהרמונית הישראלית במשך 32 שנה! אחרי שנים של היעלמות כזמר, הפציע לפתע ב־2004, כמבצע של השיר “לזכור", שכתב מירון איזקסון והלחינה ורד קלפטר. אחד השירים היפים שנוצרו כאן בעשורים האחרונים. ומאז הוא עושה את דרכו באטיות טיפוסית לעבר ההכרה שכל כך מגיעה לו.
“הוא" זה אלי מגן. מהדמויות האלה שתסריטאים פשוט מתים עליהן, היות שהן תמיד נמצאות שם בצללים, בשקט, אבל חודרות עמוק (כמו התסריטאים עצמם, כשחושבים על זה). עשרות מוזיקאים ישראלים נעזרו בכישוריו המוזיקליים לאורך השנים. הוא שותף באין ספור פסקולים לסרטים ישראליים. ונתפס תמיד כתו איכות אולטימטיבי. אבל עדיין לא נשזר החוט שחיבר בין כל תחנות התרבות הרבות שפיזר.
עכשיו הוא הגיע סוף־סוף. צדק ואמנות הם כוכבים שכמעט אף פעם לא נפגשים. אבל באלבום הכפול החדש של מגן, “איש העולם הבא" (נענע דיסק), מתרחש מפץ גלקטי נדיר. זאת יצירה שגם עושה צדק היסטורי, ומאגדת את כל הקטעים הישנים של מגן - כולל נדירים ומפתיעים במיוחד, אבל גם מדברת בהווה ומציגה שירים חדשים ונהדרים ממש.
נפתח בעבר. לצד הלהיטים המוכרים שמגן ביצע, מופיעים כאן רגעים שירגשו כל חובב מוזיקה ישראלית. למשל, השיר “דרך הברוש", שמבוסס על נעימה שהלחין מישה סגל לסרט “שתי דפיקות לב". מגן ביקש מסגל להרחיב את הנעימה לשיר, ואהוד מנור כתב את המילים. “ואני ראיתי שם ברוש. ניצב בתוך שדה מול השמש".
נשמע מוכר? כמה שנים אחר כך אריאל זילבר הלחין את אותו טקסט, בשינויים קלים, והפך אותו ללהיט “ברוש". ועוד דוגמה. ב־1973 מגן הקליט ביצוע לשיר חדש, “זה קורה", לצורך הסרט “אדם". בסופו של דבר, הבמאי החליט לשלב רק גרסה אינסטרומנטלית של השיר, והגרסה של מגן נגנזה. שנתיים אחר כך ביצע אותו אריק לביא והפך אותו ללהיט ענק. עכשיו אפשר לשמוע, לראשונה, את הביצוע היפה של מגן. וכך עוד ועוד אוצרות.
בגזרת השירים החדשים, האלבום נפתח ב"איש העולם הבא", השיר הראשון שמגן כתב והלחין, והוא יפה לתפארת (ונהנה גם מאורח בשם אלון אולארצ'יק). ויש גם את “לא ידענו תום" שכתב אברהם חלפי והלחין עדי רנרט. ועוד שירי משוררים נהדרים ממש, דואט עם הקונטרבסיסט הגדול אדי גומז, שיר משותף עם יוני רכטר, שלומי שבן והפילהרמונית ואולי ה־פנינה: ביצוע חדש וחורך לב ל"זה רק געגוע" של החבר שלום חנוך (שגם מתארח). אלי מגן, he’s the man. אסור לכם להחמיץ את כל הטוב הזה.
על הסכין
3. הפרודיה המוצלחת של מרגול וגורי אלפי על "Hello" של אדל, שמקדמת את הלייט נייט החדש של אלפי, עושה חשק לתוכנית טלוויזיה מהסוג שהיה פה פעם ודומה כי נעלם מהעולם. שובבה, בועטת, מצחיקה. לייט נייט, בקיצור. בקרוב אנחנו אמורים ליהנות גם מאלפי וגם מתוכנית לילית מקבילה של אסף הראל בערוץ 10. אולי, אולי תהיה סיבה לצפות שוב בטלוויזיה שהיא לא VOD.