קשה להפריז בחשיבותו של רוד סטיוארט בפסקול של חיי במחצית הראשונה של שנות ה־70. באלבומי הסולו שלו ועם ה־Faces, מהלהקות הפחות מוערכות ומדוברות שחלפו מהר מדי וללא תשומת לב ראויה, היה סטיוארט מחבר שירים מקוריים מהמעלה הראשונה; מהפרשנים היותר משובחים לשיריהם של בוב דילן, טים הרדין, ג’ימי הנדריקס, הביטלס ורית’ם אנד בלוז; וגם זמר הבלדות הקורעות ביותר ושירי אהבה נועזים ש”מאגי מיי” המיתי הוא דוגמה בולטת להם. היה לו את הקול החם ורב ההבעה ביותר שמאלה מג’ו קוקר, ואת ההגשה המתקשרת והאקספרסיבית ביותר באיים הבריטיים ובכלל. אלבומים אלמותיים, כמו Gasoline Alley, Every Picture Tells a story, Never A Dull Moment ו־A Nod’s as Good as a wink…To a Dead Horse עם ה־Faces, מכילים כמה מהשירים הגדולים בתולדות הרוק. מהסוג שאפשר להעיר אותי אליהם באמצע הלילה ואדע לשיר את כל מילותיהם. עם רוני ליין ויאן מקלאגן שהלכו לעולמם ורון ווד יבל”א וחבורה צוענית של נגני מנדולינה, כינור וגיטרות אקוסטיות, הגדיר סטיוארט עולם מוזיקלי רב חן והרמטי עד שנפל על משמרתו.

אין לי סיבה להחמיר איתו ולהתווכח האם נגרע מעולמי האישי ב־1975 או ב־1977 או האם הייתה נקודת השבירה Atlantic Crossing או הבא אחריו. זה היה מתישהו כאשר החל לשיר על “רגליים חמות” ושאר שטויות. סטיוארט תמיד היה פושטק עם קול נדיר ושירים שנצרבו בתודעה. אבל כל זמן שלא התפתה לרדת לרחוב במכנסי קטיפה צהובים, הוא היה אחד משלנו. 40 שנה חלפו מאז חצה את הרחוב והצטרף לרעים, אבל גם בזמן הזה היו מי שהחזיקו אותו בתודעה הטובה עם אלבומי אוסף כפולים ומשולשים שהכילו כמות פנומנלית של שירים ישנים שלו, גרסאות אלטרנטיביות, כולל הקופסה המחומשת של ה־Faces שחלפה כאוושה שקטה מדי. יש מי שיטענו שגם ספר השירים האמריקאי שלו היה מעשה הנצחה ראוי.
 
בשנה שעברה חלפה בי צמרמורת כאשר דובר רבות בשובו של רוד סטיוארט, ההוא שעזב אותנו באמצע שנות ה־70. הוא אמור היה לשוב לימיו הגדולים עם Another Country, אלבומו החדש, אבל לא זה מה שקרה. המאמץ לחזור לנופים ולצלילים שהגדירו אותו ניכר בכל שיר, אבל אינך יכול לרעות 40 שנה בשדות זרים ולשוב הביתה בקפיצת תיש אחת. Another Country כה רחוק מסטיוארט ההוא שגנב את לבנו – שקשה לגשר על פער התיווך. אני מתרשם שההאזנה לאלבום הייתה לא פחות קשה מהקלטתו. האמן ומעריצו הוותיק ידעו שסטיוארט, ואפילו איני נושה בו את שיער הבלונד הקוצני והתיקונים הקוסמטיים, לא שב. חוץ מהשיר האחרון באלבום, A Friend for Life, שנשמע כמו הדהוד קלוש של הימים היפים, אין ברירה אלא לחזור ולדלג לצלילי Stay With Me. לפעמים אינך צריך למות כדי ללכת.

דוקו


בימים שבהם מופיע שמו של בראיין קראנסטון (“שובר שורות”) כמועמד לאוסקר על גילום דלטון טרמבו ב־Trumbo, נזכרתי שהסרט התיעודי Trumbo מרשים ושאפתני לא פחות מהגרסה הדרמטית. גם משום שמייקל דאגלס, נתן ליין, ליאם ניסן, ג’וש לוקאס, דונלד סאת’רלנד, דיוויד סטארטיירן, פול ג’יאמטי, בריאן דנהי וג’ואן אלן מקריאים בו ממיטב המכתבים ששלח טרמבו – מבכירי המוחרמים ברשימה השחורה של תסריטאי הוליווד בימי המקארתיזם – למשפחתו, חבריו, אויביו ומסגיריו. עם שפמו הזקור כשל קצין בריטי, סיגריה בפומית, סגנון חייו המפונק ואהבתו הגדולה לאשתו ולילדיו, היה טרמבו דמות גדולה מהחיים, ולכן כה מתבקשת להנצחה קולנועית. טרמבו הוא התסריטאי שבשנת 1960, אחרי עשר שנות כתיבה אנונימית כולל זכייה באוסקר שאותו היה מנוע מלקבל, כתב את “ספרטקוס” ו”אקסודוס”.
 
לא היה שום דבר משעשע ברדיפתם של קומוניסטים ומי שנחשדו בנטיות קומוניסטיות ללא שמץ של הוכחה עובדתית. רבים מהמוחרמים התאבדו כאשר איבדו את מקור לחמם וכבודם. מוקף באהבת משפחתו ונסמך על קומץ חברים נאמנים, הצליח טרמבו לשמור על קור רוח והומור יחסי גם כאשר נכלא לשנה. Trumbo הוא סרט שאפתני באופן שהוא מגייס את בכירי הוליווד להשאיל את קולם למילות התוכחה והתרעומת של התסריטאי המוכשר שאותו הסכימו לגלם. הסרט מצליח במקצה עמוס בסרטים על הרשימה השחורה והתקופה האפלה בתולדות אמריקה, משום שעדי המקהלה שלו, בעיקר בני משפחה וחברים, מצליחים להעביר בנאמנות את אופיו של טרמבו המוחרם. הוא גם מי שחיבר את הספר האנטי־מלחמתי “ג’וני שב משדה הקרב” שהגדיר רבים מהקוראים הצעירים בשנות ה־60 ואילך, והופק כסרט בהשתתפות סאת’רלנד וג’ייסון רוברדס. Trumbo הוא מפגש מומלץ עם זמנים קודרים באמריקה. אם בעת הצפייה בו נדמה שטרמבו שרד את האימה האדומה בבריאות נפשית טובה יחסית, מעמידים רגעיו האחרונים את האמת על דיוקה. דלטון טרמבו הלך לעולמו לפני 40 שנה, ב־1976. 



קלאסי


בימים כה כועסים כימים הללו, שבהם נדמה לרבים וטובים שהם חיים תחת כיבוש זר, אני נזכר בחיבה ב־Red Dawn (“שחר אדום”), התרסת המאצ’ו הקולנועית מאת ג’ון מיליוס, הבמאי והתסריטאי שמפמפמים אותנו בגדולתו אך אנו פוגשים בה לעתים רחוקות בלבד. עם קאסט צעיר ובו פטריק סווייזי, צ’ארלי שין, ג’ניפר גריי ואחרים ונוכחות אבהית של פאוארס בות’ והארי דין סטנטון, סיפור מאבקה של חסמב”ה אמריקאית בפלישה הסובייטית־קובנית הוא מהסרטים שממריצים את הדם בעורקים וגורסים שכניעה טוטאלית אינה דרך החיים היחידה. לזמנו (1984) ולעידן הפוליטי שבו הופץ, “שחר אדום” הוא סרט חתרני מאת יוצר שכונה גם פשיסט. אינני מתעייף מלראות את הלוחמים הצעירים קורעים את הצורה לכובשים האכזרים. להישמר מהרימייק התפל והמיותר.