נת 2015 הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה של מכירות האלבומים בארצות הברית. מפנה שלא ישמח במיוחד את מגלי הכישרונות, אבל יצהיל את עובדי הארכיונים. בשנה החולפת, כך מסתבר מנתוני מכון המחקר נילסן, נמכרו בפעם הראשונה יותר אלבומים ישנים, כלומר בני 18 חודשים ומעלה, מאלבומים עכשוויים. ובמספרים: האמריקאים רכשו 122.8 מיליון אלבומים “ישנים", למול 118.5 מיליון אלבומים חדשים. מדובר, לשם ההבהרה, באלבומים שנמכרו כמקשה אחת - כדיסק/תקליט, או כאלבום דיגיטלי. לא מקבץ של שירים שהורדו בדרכים שונות כדי לייצר אלבום מוגמר.
זה נתון מטלטל, בייחוד כשמביאים בחשבון שמכירות האלבומים העכשוויים כללו את “25" של אדל. בלעדיה, המספר היה עומד על כ–111 מיליון בלבד. והנה עוד מספר בלתי נתפס: לפני כעשור, רק עשור, האלבומים החדשים נמכרו יותר מהאלבומים הישנים בפער של 150 מיליון יחידות לשנה.
יש הרבה דרכים לנתח את הנתונים האלה. אבל הנה נתון נוסף, שיכניס אותם לפרספקטיבה הנכונה. בשתי הקטגוריות - אלבומים ישנים וחדשים - יש ירידה מתמדת בנתוני המכירות. אבל הירידה במכירות האלבומים החדשים חדה יותר, ומכאן המפנה ההיסטורי.
אז מה זה בעצם אומר? שאנשים כבר לא מעוניינים לצרוך מוזיקה חדשה, ומעדיפים להתרפק על הישנה? לא בדיוק. הרי חלק ניכר מהמוזיקה החדשה נצרך בחינם. דרך יו־טיוב או בהורדות שפעם קראו להן “בלתי חוקיות" והיום הן פשוט נחלת הכלל.
הנתונים החדשים מלמדים בעיקר על הרגלי צריכת האלבומים. ובמובן הזה, המגמה ברורה. כשאנשים רוכשים אלבום, הם מעדיפים לקנות אלבום קלאסי על פני אלבום עכשווי. ולא רק זה. כשעורכים ניתוח על פי פורמט - פיזי מול דיגיטלי - המגמה רק מתחדדת. במכירות אלבומים עכשוויים פיזיים (כלומר, דיסק או תקליט) הייתה השנה ירידה חדה במיוחד של 13.8%. באלבומי הארכיון הירידה הייתה נמוכה בהרבה - רק 2.7%. ואילו בפורמט דיגיטלי, הירידה במכירות האלבומים הישנים גבוהה יותר.
גם במכירות של שירים בודדים, בפורמט דיגיטלי, הירידה בקרב שירים ישנים הייתה חדה בהרבה. 14.9% מול 10% בשירים חדשים. רוצה לומר, כשאנשים רוכשים אלבום ישן, הם מעדיפים אותו גם בפורמט הישן. הפיזי. אגב, הדיסק עדיין שולט בתוך הקבוצה הזו ורושם מכירות של בערך פי שניים מהוויניל. אבל הפער ביניהם מצטמצם.
בקיצור, שוק המכירות בעולם המוזיקה הולך ונחלק לשתי קבוצות. קבוצת ה"קטלוג", שבה אנשים מוסיפים לרכוש קלאסיקות, ומעדיפים אותן בפורמט הפיזי שלהן, מעדיפים לצרוך באופן דיגיטלי, היישר למחשב/טלפון נייד, עם הרבה פחות סנטימנטים וללא מוצר ממשי.
הקבוצה הראשונה הולכת וגדלה, על חשבון השנייה, והמגמה הזו רק תתחזק. תחשבו על זה: כשחברת תקליטים גדולה בארצות הברית קוראת את הנתונים האלה, המסקנה שלה ברורה. עדיף להשקיע בארכיון הקיים - הוצאות מחודשות של אלבומים, מארזים מהודרים, קטעי בונוס נדירים וכו', מאשר להשקיע באלבומים חדשים. הרי שם מדובר בתהליך מורכב ויקר בהרבה של גילוי כישרונות, הקלטה, שיווק ויחצנות, והכל לטובת עולם שמגלה פחות ופחות עניין באלבומים חדשים. אז מה הטעם, בעצם, להשקיע בהם? בקיצור, הנתונים האלה יהפכו לנבואה שתגשים את עצמה, בריבוע.
הסיפור הזה כרוך במגמות תרבותיות רחבות יותר, שבמסגרתן הציבור תופס יצירות עכשוויות כמוצר צריכה נזיל, ולא כקלאסיקות (בהכללה, כמובן). בדיוק כמו שכשאתה רוצה שספר ישן שנתפס כ"חשוב" יישב על המדף שלך, אתה תבחר לצרף דיסק/תקליט “מיתולוגי" לתקליטייה שלך. אגב, אלבום הוויניל הישן שרשם את המכירות הכי גבוהות בארצות הברית בשנה החולפת היה "THE DARK SIDE OF THE MOON" של פינק פלויד.
ויש בנתונים האלה גם בשורה משמחת. הם מוכיחים שהטענות בדבר מותו של האלבום היו מוקדמות מדי. בחציה הראשון של שנת 2015, 48.7% מסך ההכנסות של תעשיית המוזיקה המוקלטת באמריקה הגיעו ממכירות אלבומים. קרוב לחצי. מצד שני, לפחות מחציתם היו אלבומים ישנים. אז תבחרו איזה צד של הירח אתם מעדיפים לראות.