"אין כאן שום כבוד או הערכה כלפי אלה שיצרו את פס הקול של המדינה", מתריס המלחין והמעבד קובי אשרת, חוליה משמעותית בתרבות הישראלית. על רקע מותו הפתאומי של שותפו בעבר לעשייה מוזיקלית, גבי שושן, מוסיף אשרת בעצב, "האמנים האלה, שתרמו כל כך הרבה, נדחקים בעל כורחם לשוליים, למרות שהם השתמרו במצב קולי נפלא, הרבה יותר מכל האמנים הצעירים כיום. בכלל, כל פולחן הצעירים במוזיקה זה ממש אבסורד. מדינות אחרות יודעות לכבד את האמנים שתרמו רבות לחיי התרבות שלהן, לא מתוך עשיית טובה אלא מתוך הבעת הערכה כנה. זהו נושא חשוב שהגיע הזמן שיקדישו לו תשומת לב. זה פשוט מחריד איך שהמדינה בועטת באמנים הוותיקים שלה".
עוזי פוקס על גבי שושן ז"ל: "מצבו הידרדר בשנה האחרונה"
גם צביקה נוי היה נסער ביום שבת האחרון, עם היוודע על מות חברו, גבי שושן, המבצע הגדול של שיריו. "בעצם אני הייתי זה ששם את גבי על המפה", חושף נוי, מלחין הלהיטים הגדולים "בראשית", "שש עשרה מלאו לנער" (עם אשרת), "ילדה קטנה", ו"יונה עייפה". “קשה לי להאמין שקרה מה שקרה איתו. רק לפני אי אלה שבועות הוא התקשר אלי ושאל אם יש לי שירים לתת לו. 'יש לי, דבר איתי', אמרתי לו, והוא לא חזר אלי. לא הופתעתי. בשנים האחרונות גבי נסגר יותר ויותר. לא רצה לשתף אותי או חברים אחרים בבאסה שבה הוא נמצא. בעבר היינו קרובים. ניגנו יחד. הופענו יחד. אפילו ראיתי אותו בהסתבכות שלו עם הקוקאין, כשבשנות ה־70 הוא גר אצלי זמן מה בלוס אנג'לס".
למה אתה מתכוון כשאתה אומר "באסה"?
“בתקופה האחרונה זה לא היה אותו גבי שהכרנו אז. משהו עבר עליו. הוא רזה, השמין ושוב רזה. הקול בגד בו קצת. הוא הקליט מחדש את 'גברת שוש', שכתבתי לו עם עוזי חיטמן, ותפסתי אותו עם יותר מעשר טעויות בהקלטה. כעת עצוב לי מאוד. הלך לי הזמר שלי".
מה שרבים אינם יודעים הוא שבמקור הלחין נוי את להיטיו הגדולים לחברו הקרוב, עוזי פוקס. "עוזי ויתר ואני הרווחתי", הצהיר שושן לא אחת. "זה מדויק", מאשר פוקס. "עבדתי אז עם קובי אשרת על תקליט ודי פרגנתי לגבי כשהשירים עברו אליו. גבי ואני היינו חברים עוד קודם לכן, שני חבר'ה מלהקות קצב, הוא מיהוד ואני מחולון. החברות בינינו הביאה אותנו להקים את להקת 'הכוכבים החדשים' לקראת פסטיבל הרוק הראשון בסינרמה. גבי, אדם שאהב את הרוקנרול, אהב את המוזיקה, היה אצלנו בסיסט וזמר. לאחר זמן, מלחמת יום כיפור, שבה הופענו באותה חוליה, חיברה אותנו מחדש".
“אני לא מאמין שהדברים קורים במציאות", אומר עוד פוקס. "זה הזוי לגמרי. איזו שבת מוזרה עוברת עלי. אני חוגג את יום ההולדת ה־69 שלי עם הנכדים ועם כל המשפחה ופתאום חוטף סנוקרת אדירה ישר בפרצוף. ומאותו רגע, במקום לחגוג, התקשורת כל הזמן אצלי ואני בהלם. הרי גבי היה בשבילי כמו אח".
מתי דיברתם בפעם האחרונה?
“לפני שלושה שבועות. 'קשה', הוא הודה, כששאלתי אותו על האלבום החדש שלו, אבל סיפר בנימה אופטימית על המופע החדש שהתחיל לבנות. זה היה אותו גבי שהכרתי, עם עליות וירידות במצב הרוח שלו, והיו לו עד הסוף תוכניות לעתיד".
סימנים מקדימים?
“זה שוק, פשוט שוק אמיתי, והרבה כאב", אומרת שרי, הצלע השלישית במופע המצליח עם שושן ועם עוזי פוקס. "בשבילי הוא היה לא רק שותף להופעות, אלא גם אחד מאלה שעיצבו את פס הקול של נעורי. עוד לא הכרתי אותו, כשהזמין אותי להיות זמרת אורחת בהופעה שלו ב'קמלוט' בתל אביב, שבה הוא אירח גם את עוזי פוקס, החבר הטוב שלו. מזה נהיה מופע משותף של שלושתנו, שרץ יותר מעשור עם חיבור קסום בינינו והיה מעבר לכל הציפיות שלנו. 'זה תענוג צרוף לעמוד איתך על אותה במה', אמרתי לא פעם לגבי, כששלושתנו גם עשינו זה לזה קולות בשירים של כל אחד מאיתנו. גבי תמיד היה פתוח כשהייתי מביאה איזה ניואנס חדש לשיר שלו, ובאותו רגע אפשר היה להבחין בחיוך גדול על פניו".
“החברות בינינו התחילה ונגמרה על הבמה", מוסיפה שרי. "גבי היה מאוד קנאי לפרטיות שלו ומאוד סגור, הפוך ממה שהוא היה על הבמה או בדרך להופעות, אז התגלה כמי שכיף היה לנהל איתו דו־שיח ערני".
"אני בהלם מוחלט", מספר אלי מגן, ידידו של שושן מאז ימי להקת "אחרית הימים", שבה שניהם היו חברים. "בכלל לא לקחתי בחשבון שעלול לקרות דבר כזה עם גבי, למרות שידעתי שהוא בקשיים – כלכליים וגם בריאותיים. גם הייתי מודע לזה שהוא נמצא בדיכאון די הרבה זמן. אבל לא ציפיתי למעשה כה דרסטי מצדו. מבחינתי, תמיד אזכור אותו כאדם מתוק וטוב לב, שלא הזיק לאיש. באמת נשמה טובה. ב'אחרית הימים' אף פעם לא היה דחפן כזה ולא היו ויכוחים איתו, כמי שלא דרש לעצמו הרבה".
לדברים מצטרפת מירי אלוני, חברתם ב"אחרית הימים": "שנים התגלגל בינינו הרעיון לחדש את הלהקה ובכל מעין איחוד שלנו זה היה אותו גבי, הבחור המקסים שהכרתי מאז וזמר רוק נהדר. חבל שהגיע לאן שהגיע. במדינה שמקדשת את הנעורים, אולי צריך לחשוב על היערכות אחרת כלפי האמנים הוותיקים".
אופטימיות מתעתעת
אני משוחח עם מכריו של שושן, ובחלל עומדת תעלומת מותו הטרגי. "הבדידות הרגה אותו", מעלה קובי אשרת השערה. "מעבר למוזיקה, גבי היה אדם מאוד בודד", הוא סבור. "גרושותיו לא בארץ, ושני ילדיו הרחק מכאן, בארצות הברית ובברזיל. להיות לבד במצב שהוא נקלע אליו זה הרבה יותר גרוע". אשרת, שכאמור היה שותף בהלחנת "שש עשרה מלאו לנער", אומר דברים אלה והרהוריו נושאים אותו אל ראשית שנות ה־70. "הכרנו במחזמר 'אני שאיש לא מכיר', שביימה מירי מגנוס", הוא משחזר. "שם נהיינו חברים והמשכנו להפקה המוזיקלית של התקליט שלו, שהיה משמעותי בחייו. היה אז משהו מרענן בגישה הרוקנרולית שלו למוזיקה, בתקופה שכאן שלטו שירי ארץ ישראל של פעם. הקול שלו היה יוצא דופן בגבהים שאליהם הוא היה מסוגל להגיע ובאנרגיות שהיה יכול לשחרר".
וכאן אני מוכרח להוסיף נימה אישית. הכרתי את גבי שושן למעלה מ־30 שנה. כששב בשלהי 1984 ממדמנת הסמים בביבי ניו יורק, חשף בפני בראיון אמיץ את סיפורו המצמרר. תמיד היו לו ציפיות לעתיד. כך חתם ראיון לפני 17 שנה, עם הופעת אלבום האוסף הכפול שלו: "כשהגורמים הקובעים יפסיקו לראות בי פוסטר אלא קודם כל אדם, אקבל תפקידים עם נשמה גם בתיאטראות הרפרטואריים. אני בטוח שאני ראוי לכך".
שיברונו בלט במיוחד בראיון שערכתי עמו, באוגוסט 2015. "עד כמה שזה נראה לא הגיוני ולא אמין, וככל שבהופעות דורשים ממני הדרנים ויש סביבי המולת מעריצים, אני עדיין לא בטוח שהצלחתי ושאוהבים אותי", הפתיע באמירתו הכנה. אחר כך התוודה: "עשיתי המון טעויות בחיים. בוודאי יותר מאשר מהלכים נכונים. הגדולה שבהן הייתה כשבשיא ההצלחה שלי, בשעה שהייתי אמור לקצור את פירות ההצלחה, עזבתי הכל ונסעתי לחוץ לארץ".
“אני תמיד מרגיש בג'ונגל, ולא בגלל אחרים כמו בגלל עצמי", חתם את הראיון. "לפעמים אני לא מבין מה בכלל אני עושה על במות. כביישן מטבעי, אני מאוד פוחד לעלות על הבמה. זה משהו שלא נגמלים ממנו גם לאחר שנים רבות כל כך. כשאני מסתכל על הקריירה שלי מהצד, אני אומר שאולי זה לא אני".
את הפרשה מסכם הבמאי צדי צרפתי, שעם ניסיונו הרב יש לו מבט כולל על הנושא: "כל ההיכרות שלי עם גבי הייתה בשנת 70', שבה הופענו יחד ב'שיער'. הוא היה ילד בן 20, מוכשר מאוד עם נוכחות בימתית חזקה ועם כל הנתונים לעשות קריירה גדולה. אחרי ההצלחה של 'שיער' באו הלהיטים והייתה הרגשה שהוא בדרך הנכונה. אבל בדיוק אז הוא נסע לחפש את עצמו בניו יורק, ומשהו השתבש לו שם. כשחזר ארצה, כבר היה אדם אחר, מה שהקשה עליו בניסיונות לחזור לעלות על הפסים.
"מי שנפלט מעולם הבידור, קשה לו בהמשך לתפוס מחדש את מקומו, מה גם ששירים חדשים שלו לא התקבלו. זה קרה לא רק לו, אלא אפילו לאריק איינשטיין. כואב לי מאוד שסופו היה כה מר. צר לי עליו לא רק על עכשיו, אלא על כל השנים שהפסיד. אני מרגיש 'חבל' אחד גדול ומקווה שלפחות עכשיו טוב לו".
"לגבי מה שקורה עם האמנים הוותיקים אנחנו מדברים על זה לא מהיום", אומר לבסוף יענק'לה מנדל, יו"ר איגוד אמני ישראל (אמ"י). "בנושא הזה אנחנו מנהלים מלחמה ממושכת ולא תמיד בהצלחה, כולל דאגה להופעות אמנים ותיקים. שרת התרבות והספורט, מירי רגב, פועלת למתן מענקים לאמנים דרך קרן רבינוביץ'".
וזה מספיק?
“לא, זה כמו פלסטר רגעי. פה קורה משהו הרבה יותר שורשי והרבה יותר עמוק. האמנים מביאים את הנשמה לעם, אבל לא דואגים לנשמה שלהם. בשביל זה דרוש טיפול עמוק הרבה יותר".
מה אתה מציע?
“אני מציע להנהיג פנסיה לאמנים בצורה מסודרת, ויש דרכים לעשות את זה, לצד הקלות בתחום המיסוי".
ידעתם על המצוקה שבה היה נתון גבי שושן?
“ידענו גם ידענו שמצבו לא היה טוב. עזרנו לו רבות כלכלית ולא אפרט מחמת צנעת הפרט. גבי הגיע הרבה בענייניו למשרדי אמ"י והיה ניכר בו שהיה עצוב. עכשיו עצוב לכולנו".