כתר המזרח: ההפסד האמיתי של התרבות שמגולם בסיפור של גבי שושן

אבל בסיפור הזה מגולמת החמצה נוספת, כללית בהרבה. ואני מדבר על החיבור הקסום והנשכח בין מוזיקאים ממוצא מזרחי לבין הרוק הישראלי בראשית ימיו. חיבור שהתרחש בתחילת שנות ה־70, רשם שיאים, חרך רמקולים ונעלם כלעומת שבא. 

מות הרכבי הרוק מבטא את הניצחון האומלל של האינדיבידואליזם
 

הלוקיישן המרכזי בסיפור שלנו הוא המועדונים של רמלה. בעיקר “כריש" ו"קליפסו". אם תרצו, גם המועדונים של רחוב המסגר בתל אביב. מקומות צפופים, ספוגי עשן והורמונים, שסיפקו אלטרנטיבה צבעונית  ומסעירה לתרבות האולטרה מפא"יניקית של אותו זמן.
 

במקום להקות צבאיות היו שם להקות קצב. וכולם לבשו מכנסי פדלפון. ונעלו נעלי פלטפורמה. והתהלכו בשיער ארוך. גם צביקה פיק, גם יצחק קלפטר, גם ניסים סרוסי, גם שימי תבורי ואפילו אריק איינשטיין (כפי שהוא מונצח בסצינת המכות הקלאסית ב"מציצים"). וכולם עשו רוק'נרול. כהתרסה, כחידוש, כאקט של מרד בשירי האומפה אומפה של דור המייסדים. 
 

המרד הזה דיבר גם לילדים רעים מצפון תל אביב וגם לילדים עניים ממעברת אופקים, כמו האחים גבי ודני שושן. ולרגע אחד, הם הצטופפו כולם יחד, על אותה במה. לפעמים אפילו באותה להקה. בהרכבים המרכזיים, כמו הצ'רצ'ילים והאריות, היו לא מעט מזרחים. האחים אלגרנטי, דני שושן, מיקי גבריאלוב הטורקי, חיים רומנו היווני. 
 

בינתיים, בירושלים הרחוקה, בערו להקות קצב אחרות כמו “הבמה החשמלית" בראשות שלמה מזרחי. על בימות רוק'נרול אחרות להט זוהר לוי האדיר. אני מבקש מראש סליחה מכל אבירי הפוליטיקלי קורקט וקובע בהכללה גסה שהיה משהו במזרחיות של אותם חלוצים שאפשר את הפריצה הגדולה של הרוק הישראלי. אלמנט יותר מוחצן, רגשי, שהתבטא גם בהופעה הבימתית, גם בלחנים, גם בווירטואוזיות של הנגינה וגם בשירה.
 

תקשיבו לגבי שושן. אני בטוח שנחשפתם בשבוע האחרון לשירים שלו יותר מאשר בכל העשור האחרון. הוא לא שר ב–ח' ו–ע', אבל היה משהו בעוצמה הקולית שלו, ובדרך המאוד משוחררת ולא מאופקת שבה הוא שר, שקשור ישירות במוצא שלו. אחד הדברים המקסימים ביותר בלהקת אחרית הימים היה החיבור בין המזרחיות של שושן וזוהר לוי, לבין השירה הרכה של אלי מגן ומירי אלוני, והטקסטים המקבריים של חנוך לוין.

 

ואז קרה משהו כמעט בלתי נמנע, טריק אירוני של ההיסטוריה. שנייה אחת אחרי הקסם של רמלה, כשהרוק הפך פתאום למיינסטרים וזכה לחיבוק ממסדי, הוא גם “הלבין". בסדר, ברור. יש גם לא מעט יוצאי עדות המזרח שאימצו אותו. אל תגידו לי. ברי סחרוף, הבנאים, אבי בללי ועוד. אבל ככלל, כתופעה תרבותית, החיבור הזה לגיטרה חשמלית, לדיסטורשן, כאמצעי ביטוי עצמי, הלך ונדד לאזורי המעמד הבינוני הלבן. והכושי, שעשה את שלו, עבר לז'אנר אחר. 
 

מוזיקאים מזרחים שעוד הופיעו ברמלה ודומותיה במסגרת להקות קצב, כמו שימי תבורי, ניסים סרוסי, אבנר גדסי או מרגול, שהחלה את דרכה במחזמר “שיער", עברו מהר מאוד למה שהלך והפך ל"מוזיקה מזרחית". ונוצר פער כמעט בלתי ניתן לגישור בינם לבין אנשי הרוק'נרול. שזה טרגי, כי מוזיקלית הם יכלו להיות גם וגם. ולעשות את זה נהדר.
 

מה שמשיב אותנו לסיפור ההחמצה של גבי שושן. הרי קרוב לוודאי שאם הוא היה נולד 10, 15 שנים מאוחר יותר, הוא לא היה מגיע בכלל לרוק'נרול אלא הופך לזמר מזרחי. למלך קסטות. לאורח כבוד ב"פלקה". ובאופן כללי, למוזיקאי מצליח ונאהב הרבה יותר. ואולי גם היה עוד איתנו. עבור הרוק הישראלי, הוא היה האיש הנכון במקום הנכון. עבור גבי שושן - בדיוק להפך.