50 שנה חלפו מאז 1966, שהייתה שנת שיא, שנת קסם בממלכה המאוחדת, ה–שנה של לונדון בפרט ושל אנגליה בכלל. בגיליון 15 באפריל 1966 של המגזין האמריקאי "טיים", הוטבע מושג שהפך לסמל של תקופה ושל עיר: "Swinging London" קרא אז המגזין לבירה. לונדון החוגגת, בניגוד לכל עיר אחרת באותו זמן באמריקה, ולערים לא מעטות באנגליה. היא נתפסה, בצדק רב, כמעוז היצירה, החופש המיני והמקוריות האופנתית.
עמוק בתוך שנות ה–60 עדיין דשדשה ארצות הברית במי המדמנה השמרניים של שנות ה–50. המעצמה שהתייתמה בסוף 1963 מהנשיא הצעיר קנדי הייתה מסובכת במלחמת וייטנאם חסרת התוחלת ובמאבק הבין–גושי עם הקומוניזם של ברית המועצות. הצעירים האמריקאים ביקשו עתיד שונה, אחר, וניסו למרוד; הפמיניסטיות החלו לגלגל את המהפכה החשובה של המחצית השנייה של המאה ה–20; השחורים החלו להילחם על זכויותיהם - אבל אמריקה הייתה עסוקה בבלימת הכוחות החופשיים, הרעננים, החדשניים שלה. בריטניה, לעומת זאת, נתנה להם להתבטא, לפרוץ, לחגוג.
בזמן שארצות הברית הביטה בחשדנות בריצ'רד הקטן, כוכב רוק'נרול שחור, דרומי, הומוסקסואל עם קול של מיקי מאוס ואנרגיה מינית בוטה, בבריטניה המלכה העניקה תואר אבירות לביטלס. בשעה שאלביס פרסלי צולם בטלוויזיה האמריקאית מהמותניים ומעלה כדי שתנועות האגן המגונות שלו לא ייראו לעיני הקהל הנוצרי הלבן והשמרן, באנגליה הלכה והתקצרה החצאית עד להתמסדות אופנת המיני.
יש חופש
אמריקה יצאה יפה ממלחמת העולם השנייה. מנצחת, עוצמתית, פורחת כלכלית. בריטניה, לעומתה, הפכה מהאימפריה השולטת בימים למדינה אירופית אחת מני רבות. אזרחיה ליקקו את פצעי פצצות הבליץ שהגרמנים הטילו על הממלכה.
בריטניה הייתה נתונה במשטר צנע שנמשך עד 1953. מעמד הפועלים העצום ניסה להרים את הראש אל הבוקר שאחרי החורבן. המעמד הבינוני נסע ברכבות המשתקמות ובאוטובוסים הציבוריים. ואילו בארצות הברית הפכה המכונית לחלק טבעי מרכושה של כל משפחה בורגנית, לצד הטלוויזיה שכבשה את מקומו המסורתי של הרדיו.
בשנות ה–50 הבשילו באמריקה שתי המצאות שעיצבו את העשורים הבאים וחיברו את שחרור הגוף והיצר. בתחילת העשור הפיץ השדרן האמריקאי אלן פריד את המושג "רוק אנד רול" לתיאור המוזיקה של התקופה (וכן לתיאור פעילות מינית סוערת). הוא דיבר במונחים של מהפכה תודעתית. במהלך אותו עשור הואץ פיתוח הגלולה למניעת הריון, והיא אושרה לשימוש בראשית שנות ה–60. שתי ההמצאות נתקלו בהתנגדות עזה, אבל היה להן חלק חשוב בשינויים שהתחוללו מעבר לאוקיינוס, בבריטניה.
בראשית שנות ה–60 החלה בריטניה לצאת מהמשבר הכלכלי. המשק החל לצמוח וגבר הביקוש לידיים עובדות. בשנת 1960 בוטלה חובת הגיוס שהייתה בתוקף מאז מלחמת העולם השנייה, וצעירים רבים לקחו חופש בין סיום התיכון לתחילת הקריירה או הלימודים באוניברסיטה. אותם צעירים נולדו בשנים 1945–1940, במהלך המלחמה. ההפצצות, המשבר הכלכלי, האבות המגויסים והאמהות שעבדו שעות ארוכות מחוץ לבית השפיעו על ילדותם באופן דרמטי. עם התבגרותם החלו הצעירים לערער על תקפותן של התפיסות הישנות ולהתנגד למסגרות המסורתיות, כמו החברה המעמדית ומסלול החִברוּת הרגיל של צעיר בריטי מחונך היטב, שכלל לימודים בפנימייה (צבאית או לא) ושירות באחת מהארצות שבהן שלטה האימפריה.
רבים מהם, בני המעמדות הנמוכים, עזבו את הכפרים וערי התעשייה ועברו ללונדון. בזכותם היא הייתה ב–1966 לעיר צעירה בגילה וברוחה. בין המהגרים היו ארבעה שנולדו בליברפול בשנות המלחמה, הקימו בעיר התעשייתית להקה וקראו לה "הביטלס". כך החלה אחת התופעות המעצבות של העשור - הביטלמניה.
יש מהפך
בריטניה במחצית הראשונה של שנות ה–60 רתחה מרוב תשוקה לשינוי. הצעירים ביקשו להגשים את רצונותיהם ולהפיץ את תפיסות העולם החדשות. הממסד השמרני המאיס את עצמו בשרשרת של אירועים פוליטיים–חברתיים–כלכליים, בראשם "פרשת פרופיומו", שבשיאה, ב–1963, נאלץ שר המלחמה ג'ון פרופיומו להתפטר מתפקידו בעקבות רומן שניהל עם נערה.
השערורייה והרצון לשינוי הובילו להחלפת השלטון בבחירות באוקטובר 1964. אחרי 13 שנים של הנהגה שמרנית, הלייבור ניצחו והרולד ווילסון הפך לראש הממשלה. המפלגה נהנתה מתמיכת מעמד הביניים והמעמד הנמוך. ווילסון, מצדו, ידע לטפח את אהדת הציבור, למשל כשהציע ב–1965 להעניק לחברי הביטלס תואר אבירות.
לא במקרה כונתה התקופה "לונדון החוגגת" ולא "אנגליה החוגגת". בזמן שצעירים ממעמדות שונים נהרו לבירה וחגגו את התרופפות המסגרות ואת ביטול חובת הגיוס, בערים אחרות הלכו לישון מוקדם וספרו את הכסף שאין. בספרו "אנגליה חולמת" (הוצאת כרמל, 2008) כותב ד"ר עודד היילברונר שבערים מצפון ללונדון "צעירי מעמד הפועלים כמעט שלא נטלו חלק בחגיגת העיצוב, הצבעים הפסיכדליים, החצאיות ומכוניות המיני ורחוב קרנבי. הצעירים האלה כבר לא היו זועמים, ומצבם הכלכלי הלך והידרדר לאחר עשור של שיפור בתנאי חייהם. בערי צפון אנגליה כמעט שלא חשו בלונדון העליזה, וכאשר חצתה תרבות ההיפים את האוקיינוס האטלנטי לכיוון מזרח, צעירי השכבות הנמוכות כמעט לא השתתפו בחוויה החדשה שהייתה אריסטוקרטית ובורגנית במהותה".
אבל המיתוס של "לונדון החוגגת" הוסיף להתפשט. בעקבות הביטלס דהרו אין ספור להקות אנגליות לאמריקה, לכבוש את ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו וסיאטל. חברי הביטלס, הרולינג סטונס ושאר הלהקות האנגליות אומנם נשאלו שוב ושוב מתי יסתפרו, אבל הייתה להם השפעה עצומה.
"זה היה הדבר הכי גדול בעולם", סיפר ברוס ספרינגסטין בסדרת הטלוויזיה האמריקאית "ההיסטוריה של הרוק'נרול", "לראות איך מגיעות להקות שידעו טוב מאיתנו על השורשים של הבלוז והרוק". ומוסיף שם טום פטי: "האנגלים האלה גדלו על תחנות רדיו של הצבא האמריקאי, ששידרו את אלביס, צ'אק ברי, באדי הולי וליטל ריצ'רד. בזמן שאנחנו היינו חזק על הפולק והקאנטרי ומוזיקת גוספל שחורה, הם למדו מהטובים ביותר איך עושים רוק'נרול".
יש תרבות
לונדון החוגגת, הצעירה, הייתה כנראה הפנטזיה שכולם נהנו לטפח, אבל העיר אכן התפוצצה מאנרגיות. זו הייתה בריטניה אחרת, בורגנית, צעירה, צבעונית, מלאת חיים ותוססת. הרבה מגיבורי התרבות החדשים של הצעירים היו אנשים בשנות ה–20 וה–30 לחייהם - המוזיקאים פיט טאונסנד, סיד בארט, אריק קלפטון, סטיבי ווינווד, ריי ודייב דיוויס, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס וחברי הביטלס, השחקנים אלן בייטס, אוליבר ריד ומייקל קיין והצלם דיוויד ביילי. הם היו צעירים מלאי חיים, לבושים היטב ומגודלי שיער, נראו עצלנים למדי, רודפי נשים, צורכי סמים ונהנתנים, אבל יצרו ללא הרף תרבות איכותית להמונים.
לראשונה עיצבו צעירים בני 20 ומשהו את הכלכלה ואת האופנה. השינויים חלו מתחת לרדאר של הדור הישן, סיפרה הזמרת מריאן פיית'פול בסדרה "ההיסטוריה של הרוק'נרול". "אם אנשים ראו את אריק קלפטון לובש בהופעה מעיל צבאי עם כותפות, למחרת מאות אנשים חיפשו בחנויות של רחוב קרנבי ובשוק של פורטובלו מעיל כזה".
חצאיות מיני, נעלי פלטפורמה, חרוזים בשיער, חולצות צבעוניות, מכנסיים מתרחבים. זה היה מרדני, הפוך מהאופנה ששלטה בבריטניה עשר שנים קודם לכן. לבעלי החנויות היה אינטרס לזרום עם האופנה שהכתיבו בני הדור הצעיר. זה היה רווחי. שיקול דומה ריכך גם את ההתנגדות לרוק'נרול. גם מי שראה בשתי גיטרות–בס–תופים איום, הבין שאפשר לעשות כסף טוב מתאוותם של מאות אלפי צעירים למוזיקה החדשה. בסוף שנות ה–50 הוקם באנגליה המפעל הראשון לייצור תקליטים. פתאום היה אפשר להפיץ במהירות את המוזיקה על אדמת הממלכה המאוחדת ולהפיק ממנה כסף מצוין.
התדמית של "לונדון החוגגת" טופחה בתצלומים של פיליפ טאונסנד, שתיעד בקפדנות ובאובססיביות את המהפכה, ובסדרות הטלוויזיה ובסרטים באותה תקופה. "אלה העמיקו את אווירת החלום, הקלילות והפנטזיה שייצרה התקשורת הכתובה והאלקטרונית כדי למכור את לונדון העליזה, את גיבוריה ואת מוצריה", כותב היילברונר בספרו.
הסרט "טום ג'ונס" (1963) הוא אומנם עיבוד לרומן מהמאה ה–18, אבל גיבורו, בחור עני ונהנתן המנהל חיי אהבה סוערים, מתאים לרוח התקופה שבה הסרט הופק. גיבורים בדיוניים אחרים של התקופה שילבו את הנהנתנות בפטריוטיות ובערכים בריטיים נעלים אחרים. כאלה היו הסוכן החשאי חובב הנשים והחיים הטובים ג'יימס בונד, שהופיע לראשונה בקולנוע באותה תקופה, ומקבילו על המסך הקטן, "המלאך", בגילומו של רוג'ר מור. גם הביטלמניה קיבלה ביטוי על המסך הגדול, בסרט "הצילו!" (1965) שבו הופיעו חברי הלהקה.
יש חומר
אומנם הביטלס סימלו במידה רבה את לונדון החוגגת, אבל תרבות הצעירים, הסצינה, הונהגה על ידי אחרים. צעירי ה"מוד", שראו בביטלס "ילדים טובים", היו אלה שהדליקו את האש במדורה האופנתית. המודס היו בני המעמד הבינוני–נמוך, רובם פקידים, מוכרים בחנויות או שליחים, שגרו עם ההורים וחסכו די כסף כדי לקנות נעלי עור, מכנסיים צמודים וקטנועים. "את נערי המוד ייחד סגנון חייהם ולא המהות שלהם", כתב הסופר טום וולף, "כישרון, אינטליגנציה ומעמד חברתי היו זרים להם".
המודס העריצו את סרטי ג'יימס בונד בגלל שפע היפהפיות שגדשו את המסך. הם הביאו לפריחת מועדונים שבהם ניגנו בלוז לבן ורית'ם אנד בלוז. הם קראו ספרות בלשית, סגדו לסופרים לן דייטון ומיקי ספילני, ובסופי השבוע יזמו התנגשויות אלימות בחופים בדרום אנגליה עם צעירים שהשתייכו לקבוצות חברתיות ואתניות אחרות, כמו רוקרים, גלוחי ראש ושחורים מהגרים מהאיים הקריביים.
המודס העריצו את המי ואת הרולינג סטונס. שתי הלהקות תיארו היטב את החיים של המודס בשירים על אוננות, על תשוקה, על נעורים. מנהגו של מנהיג המי טאונסנד לנפץ לרסיסים גיטרות על הבמה הוסיף ללהקה אמינות וכוח בתת–תרבות זו.
כמו הביטלס, גם חברי הרולינג סטונס הגיעו מהמעמד הבינוני, אבל בניגוד לארבעת המופלאים בעלי התדמית הנקייה והמשפחתית, הייתה להם תדמית פרועה, בוהמיינית ואלימה. שיריהם עסקו בחוסר הסיפוק מהיומיום הבורגני, בעיר המנוכרת. שוב ושוב פורסמו ידיעות על אורגיות עם צעירות, על התערטלות בפומבי, על השתנה בצד הדרך ושתייה מופרזת.
כשג'אגר וריצ'רדס נידונו למאסר על החזקת סמים, התפרסם בעיתון הלונדוני "טיימס", כלי הביטוי המרכזי של הממסד הישן והשמרני, מאמר מערכת המגנה את פסק הדין. ב"אובזרבר" נכתב כי "זהו משפט ראווה. פסק דין של דור אחד נגד דור אחר". וה"סנדיי טיימס" הגדיר אותו "נקמה חברתית". המהפך החברתי–אמנותי הושלם.
יש גביע
לונדון החוגגת הגיעה לשיאה ב–1966. כל אחת מהלהקות החשובות בממלכה הוציאה אלבום חדש באותה שנה: "Revolver" של הביטלס, "Aftermath" של הרולינג סטונס, "A Quick One" של המי, "Fresh Cream" של להקת קרים, "הבלוז ברייקרס עם אריק קלפטון" של קלפטון ולהקת הבלוז ברייקרס של ג'ון מאייל, "אנימליזם" של האנימלס ועוד רבים אחרים.
אבל המורכבות התרבותית של 1966 לא עמדה רק על להקות רוק בהנהגת צעירים אנרגטיים ושטופי הורמונים. גדולתה של "לונדון החוגגת" באה לידי ביטוי אולי דווקא באקלקטיות התרבותית שהציעה לעולם. לצד כוחות היצירה החדשים והמרדניים, פרחה גם יצירתיות שנשענה על מסורות שמרניות ועל קלאסיקה ספרותית. האלבום הנמכר ביותר בבריטניה ב–1966 היה דווקא פסקול הסרט "צלילי המוזיקה". ההצגה הרווחית ביותר בממלכה הייתה "גברתי הנאווה". סדרת הטלוויזיה הפופולרית ביותר הייתה "ההגדה לבית פורסייט". והספרים הבולטים היו רומן הריגול "מוח שווה מיליארד" של לן דייטון, הרומן האקטואלי "השחקנים" של גרהם גרין, העוסק בהאיטי תחת שלטונו של הדיקטטור "פאפא דוק" דובליה, והרומן "עמק הבובות" של ז'קלין סוזן האמריקאית.
וכמה יפה היה שבשיאה של התקופה, ביולי 1966, נערכה על אדמת אנגליה אליפות העולם בכדורגל. בשעה שעיני העולם כולו היו נשואות אליה, הצליחה המדינה לנצח את גרמניה המערבית במשחק הגמר ולזכות בגביע. זו הייתה הפעם הראשונה, והאחרונה, שבה זכתה נבחרת אנגליה בתואר החשוב. הגיבור הגדול היה ג'ף הרסט, שהבקיע שלושה שערים במשחק הגמר.
אבל למונדיאל הזה היה עוד גיבור: במהלך ההכנות לטורניר הוצג בתערוכה הגביע העולמי - ונגנב ממנה. אומה שלמה פתחה במסע חיפושים אחר הגביע, והוא אותר לבסוף במקרה על ידי כלב ושמו פּיקלס, שמצא אותו עטוף בעיתונים בשעה שרחרח ליד שיח בלונדון. וכשחושבים על זה, מה יותר אנגלי מהשילוש הקדוש: כלב, כדורגל, גביע.