לאהוב או למות: הפרויקט החדש והמטריף של ארקדי דוכין

ארקדי דוכין הוא אחד היוצרים הכי מוכשרים, ייחודיים ומרגשים במוזיקה הישראלית. אבל דומה שבעידן הנוכחי, שמתאפיין במינימום זיכרון או קרדיט, גם זה לא מספיק. בשבוע הבא דוכין ישיק פרויקט מטורף במונחים מקומיים. האלבום "לאהוב או למות", הכולל 25 שירים חדשים, בהשתתפות אמנים כמו אביתר בנאי, אהוד בנאי, מירי מסיקה, בעז שרעבי, מוניקה סקס ועוד ועוד, ספר טקסטים מצולם בן 48 עמודים ועוד 30 שירים נוספים, שיינתנו כבונוס באינטרנט. ועדיין, העולם שותק. לפחות מרביתו. השירים שיצאו עד כה מתוך הפרויקט נתקלו באדישות רועמת. באופן כללי קשה להצביע על התרגשות יתרה לקראת מה שדוכין עצמו מגדיר “האלבום הטוב ביותר שעשיתי בחיי".

 

אפשר לספק לתקשורת נסיבות מקילות בעניין. לדוכין לא היה להיט גדול מאז “מי אוהב אותך יותר ממני" (2004). והוא קצת הלך לאיבוד מאז מבחינה מוזיקלית. מה גם שחלק מהסינגלים החדשים כמעט מביך (אני הסמקתי כששמעתי את “בננה". מודה). אבל באחרים, כמו בדואט עם מירי מסיקה “בודדה", יש קטעי גאונות אמיתיים. ולהט. ותשוקה. ורצון להביע דעה. ממש התפרצות של צבע בתוך מציאות מוזיקלית שהיא במרביתה אפורה מאוד. וחוצמזה, מדובר בארקדי דוכין. ארקדי של “מלנכולי". של “חדר משלי". של “יש בי אהבה". אז תנו קצת כבוד, לעזאזל. למה תמיד צריך לחכות שמישהו ימות כאן כדי להעריך אותו באמת?

 

מה שאני הכי אוהב אצל ארקדי, זה שהוא מתעקש לחלום בגדול. גם כשהמציאות הישראלית מלמדת אותו, כל פעם מחדש, שעדיף להוריד את הראש. האיש כבר התרסק פעם עם אלבום קונספט כפול (“כוכב האהבה", 1998). ועכשיו השקיע את מרבית חסכונותיו באלבום החדש, ועוד בתקופה שבה כבר כמעט לא קונים אלבומים. אפשר לקרוא לזה - לא לומד לקח. ואפשר גם - אמן אמיתי.
 

החשיבה בגדול של ארקדי מקבילה להבעות הרגש העזות שלו, שתמיד נתפסו כאן כחריגות. כזכור, דוכין היה אחד היחידים שצרח - ממש צרח - בתוך שיר ישראלי. באופן מפתיע, השיר הפך ללהיט (“זקוק לך", החברים של נטאשה). כשהוא כתב שירי אהבה, הוא הלך עם זה עד הסוף, בלי הציניות הקיבוצניקית ששלטה בתחום עד שנות ה–80. והוא גם מעולם לא נרתע, כאמן מיינסטרים, מהתנסות בסגנונות מוזיקליים חדשים. ע"ע “אוהבת לא אוהבת" הדאנסי, או “צובר" עם הסקראצ'ינג וההיפ–הופ. בקיצור, הוא תמיד מעז. ולכן הוא גם נכשל לפעמים. אבל כשזה קולע, זה הכי עמוק.
 

אולי צריך לרענן קצת את הזיכרון הקולקטיבי בכל הנוגע לגדולה של ארקדי דוכין (או במילותיו של מאיר אריאל הקדוש: “מזכרת למאוננים"). הנה כמה רגעי מפתח, שהם לטעמי הגדולים מכולם.

 

1. “זקוק לך", מתוך האלבום “החברים של נטאשה". אחד השירים הראשונים שהכירו את ארקדי לעולם (ואת מיכה שטרית, כמובן). קטע שכולו זעקה, תרתי משמע. ובאותה נשימה גם מולחן לתפארת. 
 

היום קשה לשחזר את התחושה הראשונית שעברה למשמע הקטע הזה. אני אנסה. אלוהים, לא יכול להיות שזה בעברית. שזה בישראל. שמישהו פה העז לחשוף רגשות כל כך עמוקים, כל כך אפלים, ושלח אותם למצעד הפזמונים. מיכה וארקדי, אני חייב לכם לנצח רק בשביל זה.
 

2. “צמרמורת", מתוך “רוצה ויהיה". מיכה שטרית תרגם את ולדימיר ויסוצקי והשאיר לארקדי “רק" לשיר. ואיך הוא שר. עדיין בתחילת דרכו. במבטא כבד וחוסר ביטחון מורגש בעברית. ועדיין, ואולי בגלל, קשת כל כך רחבה של רגשות מתנקזת לתוך ארבע דקות. “ובעולם אין פסגות שלא ניתן לכבוש", שר המוזיקאי שמתעקש לטפס כל הזמן על הרים גבוהים. גבוהים מדי?
 

3. “צובר", מתוך האלבום “ארקדי דוכין". דוגמה קלאסית לרעב המוזיקלי של דוכין ולוורסטיליות שלו. תמיד מדמיינים אותו יושב ליד הפסנתר ומנגן לחן רומנטי נוגה, אבל דוכין הקפיד לשלב - מתחילת הדרך - סגנונות מגוונים ועכשוויים, ותמיד היה לו הגרוב. בשיר המעולה הזה מנגנים, בין היתר, תמיר מוסקט (תופים) ויוסי פיין (בס. ברור) והוא קשור ישירות בעיני לתחילת הדרך של הגרוב העברי הלוחם באמצע שנות ה־90.   
 

4. “מרגיש אשם", מתוך האלבום “כוכב האהבה". “כוכב האהבה" היה כאמור פלופ גדול. מסחרית ללא ספק, וגם אמנותית היו בו המון החמצות. אבל שווה לצלוח את כולן כדי להגיע לשיר הפשוט מופלא ומצמרר הזה. “כל פעם שאהבה נוגעת בי", שר ארקדי, “איתה מגיע הכאב". כל כך פשוט, כל כך נכון. כשסולו הגיטרה מסתער לתוך הרמקולים, לקראת סוף השיר, הדמעות זולגות מעצמן.
 

5. “מי אוהב אותך יותר ממני", מתוך האוסף “יותר ממני". הופה. אני יכול לשמוע את עיקומי האף שלכם עד לפה. אבל זה בדיוק מה שקורה כשטוחנים שיר ללא הפסקה. הוא נמאס, גם אם הוא השיר הכי יפה בעולם. ו"מי אוהב אותך" מתקרב לזה, ממש מתקרב. 
 

אני זוכר בדיוק מתי שמעתי אותו לראשונה, כי הייתי בדרך לראיון עם ארקדי לקראת יציאת האוסף. עמדתי בפקק בדרך השלום, הקשבתי לעותק הצרוב של האוסף שטרם יצא ופתאום התחילו הצלילים הראשונים של השיר. עד לסוף הפקק הספקתי לשמוע אותו לפחות חמש פעמים, בלופ. איפשהו, בפעם השלישית, נזקקתי לווישרים. לעיניים הדומעות. 
 

מיכה שטרית כתב שיר אהבה, ספק למדינה, ספק לאישה, מלא בשאלות פילוסופיות שאין להן פתרון. כמו החיים. ארקדי דוכין הלחין מנגינה שהיא ספק יוונית, ספק רוסית והכי ישראלית שיש. ואיך הוא שר, איך הוא שר. גם מיליון פרסומות לחברה סלולרית לא יכבו את האש הזו.
 

6. “עיוור בלב ים", ערן צור וכרמלה גרוס ואגנר. ארקדי דוכין הפיק מוזיקלית ועיבד את האלבום הזה, שהוא בעיני אחד מרגעיו הגדולים של הרוק הישראלי. ואף על פי שהוא כמעט לא מעורב בכתיבה (למעט “המנון לאדישות" הנהדר, שכתב והלחין), אפשר לזהות את טביעות האצבע המוזיקליות שלו לאורך כל הדרך. ובייחוד את התעוזה והגיוון המוזיקליים. מהדיסטורשן של “המכסה הירוק", דרך הבוזוקי של “מדינה", הקברטיות של “ואז הופיעה בטי" ועד לאלקטרוניקה של “ציפורן". 
 

דוכין לא הרבה להפיק מוזיקלית עבור אמנים אחרים (אני יכול לחשוב על לאה שבת ועל תמר גלעדי), וחבל. כי דווקא כשהוא משתף פעולה עם אחרים הוא במיטבו.
 

7. “הצילו", “החברים של נטאשה". הפייבוריט הפרטי שלי. ובעיני השיר הטוב ביותר של הלהקה. במקור הוא יצא ב–1986 בעיבוד אחר לגמרי ותחת שם ההרכב “לא כולל מע"מ", שכלל את דוכין, שטרית ודני גרנות. דוכין, שטרית ואחירז כהן כתבו, דוכין הלחין. ארבע שנים מאוחר יותר הוא הוקלט מחדש, הפעם כשיר של הנטאשות, ויש בו עוצמה שיכולה להאיר את כל רמת גן. ועוד יישאר עודף לגבעתיים. 
 

"היה לי פעם מורה חזיר", ארקדי שר במחווה ברורה ל"חומה" של פינק פלויד, שנטאשה היא הלהקה הישראלית שהכי קרובה אליה. גם בשירה הדרמטית של דוכין יש רפרנס ברור לייסורי רוג'ר ווטרס. אבל לפינק פלויד לא היה את שלומי שבת הצעיר, שהפליא במאוול מטלטל. “אני מבקש הצילו, הושיטו יד!", שר–התחנן שם ארקדי דוכין. עברו מאז 25 שנה, ודוכין כבר מזמן לא זקוק להצלה. אבל הוא לגמרי ראוי לכבוד ולהקשבה.