נורית הירש לא יוצאת מפרופורציה מפרס ישראל: "כולה אות הוקרה"

לטענתה, לא הייתה אי שם כשהתקשר השר, גם לא בפרדס ליד השוקת, אלא בחלקת אלוהים הקטנה שלה, בביתה. “ישבתי לי ליד מחשבי האהוב, כשלפתע הגיעה אלי שיחת הטלפון מהשר בנט, שהיה בה מאוד מקסים", מעידה הירש, מלחינת “עושה שלום במרומיו", “בשנה הבאה", “מקהלה עליזה", "חשמל זורם בכפות ידיך" וקלאסיקות נהדרות רבות נוספות. “ידוע לי מזמן על היות השר חובב מושבע של זמר עברי".
 

“איך יכולתי לדעת אם בכלל לא ציפיתי ולא ייחלתי לפרס הזה?".
 

“באמת לא האמנתי שאזכה בפרס ישראל. פשוט לא האמנתי. מזמן הסרתי את הנושא הזה מסדר היום שלי. אני עסוקה בדברים אחרים, לא בציפייה לפרסים".
 

“לא ציפיתי מפני שאני לא מקושרת. אפשר להגיד עלי שאני כמו זאב בודד, תמיד לבד עם עצמי ועם המוזיקה שלי. חשבתי לתומי שבשביל זכייה בפרס כזה צריך קשרים מסוימים, שאין לי. פתאום זה בא, בשיחה קצרה ועניינית, שבה שמעתי כמה מחמאות שנעמו לי".


 

נגיעות של שופן

 

הירש מספרת שבעקבות הודעת השר התקשרו אליה מברכים רבים, כולל כמובן אילנית, חברתה הקרובה והמבצעת מספר אחת של שיריה. “התרגשתי במיוחד מהברכה החמה של אריה לבנון", היא מספרת. לבנון, המבוגר ממנה בדיוק בעשור, שעד כה לא זכה בפרס ישראל, ומלחין “ערב בא", השיר שזכה ב־60' בפסטיבל הזמר והפזמון, חש לברך את מלחינת “אבניבי" (למילים של אהוד מנור, שותפה הנאמן ליצירה), השיר הראשון שהביא למדינת ישראל “דוז פואה" באירוויזיון.
 

פרט לכך, כבת מזל אריה, נמנעת הירש מלחשוף רגשות. “מילדותי ומנעורי אני בן אדם עובד, וככזאת, מיד בתום השיחה עם בנט, חזרתי לעבודה", היא מספרת עוד.
 

“דווקא לא. אמרתי יפה תודה, וישר המשכתי לעסוק בפרויקט שקיבלתי על עצמי, לבנות אתר חדש לשירי. לא היה לי זמן להתרגש מהבשורה הלא צפויה. מי שמאוד התרגש מבינינו הוא מושיק (לינדן) בעלי ואילו אני – פחות".
 

“כן, בעלי. אומנם בלי טבעת, אבל עם הרבה־הרבה אהבה. עם יכולת הניהול הפנטסטית שלו, כיאה לאחד עם שתי רגליים יציבות על הקרקע, בניגוד למרחפת שכמותי, מושיק הוא גם המפיק שלי, ובלעדיו אני לא זזה".
 

קרוב לגיל 73 משקיעה כלת הפרס את מרצה בבניית האתר, שבו יכונסו שיריה, הנאמדים בלמעלה מ־1,500. “את כל מפעל חיי אני מקבצת בשביל הקהל לאתר הזה", היא מדווחת, “את כל השירים, החל ב'פרח הלילך', השיר הראשון שלי, שאותו הלחנתי בעודי חברת להקת גייסות השריון".
 

“בלי ספק. אספר איך במסיבה, שהוקדשה למפקדי החיל ושבה הופעתי עם הלהקה, ניגנתי לבקשת החבר'ה את המנגינה שזה מקרוב הלחנתי. אז ניגשה אלי אישה צעירה וחביבה מהקהל ואמרה: ‘איזו מנגינה יפה, למה שלא תתאימי לה מילים?'. זאת הייתה כמובן נעמי שמר. אז עליתי על אוטובוס ונסעתי לקיבוץ כפר מנחם, שם ישב באותם ימים המשורר אורי אסף. כל השאר היסטוריה".
 

“תמיד מזכירים לי את זה (צוחקת). שמעון כהן היה הראשון שהפנה את תשומת לבי לכך שבשיר יש קטע קצרצר שממנו מהדהד משהו ממה שכתב שופן. לא הופתעתי. כמי שבאה מהמוזיקה הקלאסית, טבעי שהושפעתי".

 

עטורת פרסים

 

אך ברור שלא די לה בעיסוק באתר. “לא די לי עם כל המרץ שיש לי", היא אומרת. “בשנים האחרונות יש לי – אחת שהרבה שנים הייתה חוטפת כאבי בטן מעצם הידיעה שהיא עומדת לעלות על במה – בלי סוף הופעות", היא מספרת. "אולי לא תאמין לי, אבל בשבוע שעבר היו לי לא פחות מתשע (!) הופעות. זה היה רצח! שבע מהופעות אלה היו בבאר שבע, יום אחרי יום, לכל תלמידי כיתות ג' בבתי הספר בעיר, כשאני כל הזמן על הקו הלוך וחזור. תענוג לשמוע את הילדים האלה שרים את שירי בתוכנית שלי ‘שרים מורשת', המוגשת בעידוד משרד החינוך".
 

“זה מה שעושה לי את השמחה בחיים", מציינת המלחינה ברוכת ההשראה של “פרפר נחמד", “ברבאבא", “הבית של פיסטוק", שירי “דיג דיג דוג" ועוד שירי ילדים רבים. “פרס זה דבר נעים, אבל משהו נקודתי. לעומתו, הופעות הן משהו אחר, וכמובן אמשיך בהן. כעת צפויות לי שתי הופעות בפני כל תלמידי בתי הספר בשוהם. זאת תהיה חגיגה, אני מבטיחה".
 

“ודאי שאני מתרוצצת. מה אעשה כבר בגמלאות? שאני לא אעבוד? הרי העבודה היא כל חיינו. ובלי מוזיקה אני חצי בן אדם, אם מותר לי לצטט מדברי חכמים".
 

“אכן, ההודעה על הזכייה בפרס ישראל באה לי בעודי ממתינה לפרס על שם אריק איינשטיין, שאני בין הזוכים בו, ולפני טקס פרסי אקו"ם (ב־4 באפריל בסינמה סיטי גלילות), שבו יוענק לי פרס מפעל חיים. אתה רואה, בלי לצפות הפכתי להיות עטורת פרסים".
 

“מסתבר. לאחר שאני עובדת הרבה שנים במוזיקה כנראה הגיע תורי".
 

זה מה שאומרת הירש, בעוד שבכל הנוגע לפוליטיקה, היא מהאו"ם ונמנעת בעקביות מהצהרות לא מוזיקליות. כמו כן לא תשמעו אותה מבקרת מוזיקה שלא היא הלחינה. “יש דברים נהדרים בזמר העברי", היא מפרגנת. “תמיד היו ויהיו לנו מלחינים מעולים. אני הולכת קדימה בשמחה, כיאה למי שמאושרת לחיות בארץ הזאת. הרי נפלא איך שהתקבצנו כאן בכור היתוך. אני מאוד לא אוהבת שאומרים ‘הלכה לנו המדינה'. אם מפריע לי משהו, זה שקצת איבדנו את הרסן עם הנהייה אחרי החומרנות והנהנתנות. לדעתי, צריך להירגע מהן. אבל זה כנראה הטבע האנושי".
 

“למה שתרתום? הפרס הוא כולה אות הוקרה. זה נחמד, אבל ממשיכים לעבוד, כשאני נהנית כאמור לעסוק בהנחלת שירי לילדי הדור הבא".