איגי פופ מוציא אלבום חדש ולא מפסיק להתגעגע לחבר הטוב דיוויד בואי

לאחרונה חגג העולם 20 שנה לסרט הנרקומנים האהוב של הניינטיז "טריינספוטינג", בשאגות רמות של "Lust for Life" - ההמנון של איגי פופ מהפסקול. כבר אז, לפני 20 שנה, היה איגי זכר לדור אחר, והכללת אחד מלהיטי הסבנטיז הגדולים שלו בפסקול רק חיזקה את מעמדו כאבי הפאנק. כמו דיוויד בואי זצ"ל, שמטבע הדברים יוזכר עוד כמה פעמים בכתבה זו - איך אפשר שלא - גם פופ הוא מסוג האייקונים שמעניקים משהו מאפיל הרוק'נרול הנצחי שלהם לכל דור ודור; משהו המעפיל לפסגות קוּל כמעט על־אנושיות, ועם זאת אנושיות עד כאב; משהו שמרבית כוכבי הרוק העדכניים יכולים רק לחלום עליו.

עם להקתו המיתולוגית, הסטוג'ס, שהתאחדה ב־2003 - אם כי חבריה נוטים למות בשנים האחרונות - המציא פופ, בלי להתכוון, את הפאנק. האלבום הראשון יצא ב־1969, ובשלושת האלבומים שהלהקה הוציאה עד לפירוקה ב־1974 היא ניסחה את מניפסט הניכור, הזעם, האימה והחשדנות שאפיינו את צעירי פרברי אמריקה בתקופת הנשיא ריצ'רד ניקסון, והיא עשתה זאת בעזרת רוק'נרול רועש ומלוכלך יותר מכל מה שנשמע עד אז. עד היום אפשר להיפגע מההדף אם נתקלים ללא התרעה מוקדמת בפרצי האנרגיה הגולמית של שירים כמו "I Wanna Be Your Dog" או "1969".

"הרבה זקנים בגילי לא עובדים יותר מחוץ לאזור הנוחות שלהם, כי ברגע שאתה נהיה אגדה אתה לא רוצה שאנשים יאתגרו אותך", אמר לאחרונה איגי פופ, שבחודש הבא ימלאו לו 69. בעשור האחרון הוא אפילו נותן ראיונות החל מ־9 בבוקר - דבר שהוא לא היה מסוגל לדמיין בצעירותו - והוא מתאמן בצ'י קונג - אומנות תנועה סינית קדומה. הוא כבר לא הולך בלי חולצה למכולת ואוכל סמים לארוחת בוקר, אבל הוא עדיין מופיע עירום למחצה, ועדיין יש לו שיער ארוך, שאטני וחלק עם גוונים בלונדיניים כשל נערת תיכון מצפון תל אביב. וכן, הוא עדיין קופץ מהבמה לקהל, מראה את התחת ושולף את אבר מינו בהופעות (אם כי הרבה פחות מפעם). אה, והוא עדיין מוציא תקליטים.

חיבור מפתיע

לפני שלוש שנים פופ הוציא אלבום עם הסטוג'ס; שנה לפני כן הוא הוציא אלבום (כושל) של קאברים לשירים צרפתיים בעיקר (ז'ורז' ברסנס, סרז' גינזבורג וז'ו דסאן, אך גם קצת ביטלס, קול פורטר וסינטרה). ועכשיו, לקראת יום ההולדת, הוא מוציא אלבום חדש, וכמובן משתדל לעבוד מחוץ לאזור הנוחות שלו - במקרה הזה, עם חברים חדשים, צעירים בהרבה, מלהקות שלא בהכרח מזכירות את המוזיקה שלו, אך ללא ספק גדלו עליו והתחנכו על ערכי הרוק'נרול שהוא הנחיל לדורות של מוזיקאי רוק.

באופן רשמי "Post Pop Depression" (הליקון) הוא אלבום הסולו ה־17 של פופ (בנוסף לחמישה אלבומים עם הסטוג'ס), אבל זהו פרויקט משותף של איגי עם ג'וש הומי מלהקת קווינס אוף דה סטון אייג' הקליפורנית, וניגנו בו גם דין פרטיטה מלהקתו של הומי, ומאט הלדרז מהארקטיק מאנקיז הבריטים. "אני סוג של אמן שמביא משהו אבל שהעניין אצלו זה האנשים שהוא יכול לרכז", הסביר פופ. "אני גם סוג של מעריץ, אני אוהב להיות בלהקות, אני אוהב להסתובב עם מוזיקאים".

פופ בילה עם חבריו הצעירים במשך שלושה שבועות - שבועיים באולפנו הביתי של הומי, שגם הפיק, במדבר הקליפורני, ועוד שבוע באולפן בברבנק, קליפורניה - וחזר עם אלבום אפל, וגם מצחיק, על סקס ומוות. את האלבום מימנו פופ והומי בעצמם, כדי לדחות כמה שרק אפשר את ההתעסקות המסרסת והלא נעימה עם חברות התקליטים. אבל כל זה נשמר בסוד במהלך תהליך העבודה, עד שהשניים חשפו את מעלליהם בסוף ינואר בראיון משותף ב"לייט שואו" של סטיבן קולבר, שם הם גם ביצעו את הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Gardenia".

אחר כך הם פצחו בסבב ראיונות בעיתוני ואתרי המוזיקה, ותמונתם התנוססה על שער מגזין המוזיקה הבריטי "מוג'ו", שמוקדש בדיוק לחיבורים מוזיקליים מהסוג הזה, ומתרגש מאמנים עכשוויים שכורתים ברית דמים עם אייקונים ותיקים. הומי גבוה מפופ בלפחות שני ראשים ושוקל פי שניים ממנו, זה לא מפריע לכימיה המלהיבה ביניהם לא רק באולפן ההקלטות, אלא גם כשהם מספרים בראיון איך היה להיות שותפים לדירה במשך כמה שבועות. מזל שאשתו (השלישית) של פופ קנתה לו פיג'מות לכבוד המאורע.

אייקון עם חששות

איגי פופ הוא כבר מזמן לא סתם כוכב - הוא אייקון - אך הדאגות שלו, מסתבר, פרוזאיות בהרבה. "מה שאני חושב עליו זה ההרגשה שאני הולך להרוס את זה", ענה לאחרונה כשנשאל אם הוא חושב על המורשת שהוא יותיר מאחוריו. "אני רואה את עצמי בבית אבות עם קבוצה של בחורים זקנים כמוני, לבוש חלוק פלאנל מחורר, מחכה למישהו. אפילו לפני 15 שנה רואה החשבון שלי אמר לי: 'בחיים לא תהיה עני, אל תדאג'. אבל אני כן דואג, אני כל הזמן דואג. זה מוציא אותי מדעתי".

הונו של פופ מוערך ב־15 מיליון דולר, שזה כמובן כלום בהשוואה לכוכבי הרוק הגדולים במיינסטרים, אבל זה הישג נאה לאמן שוליים שישן חלק גדול מחייו על הרצפה בבתים של חברים. חוץ מזה, הדאגה משאירה אותו רעב, מה שטוב למוזיקה שלו. והוא הראשון להודות: "מישל וולבק פעם אמר: 'כסף הוא תמריץ מעולה ליצירת אמנות גדולה'".

זה כמובן פלא, שלא לומר נס, שאיגי פופ עדיין איתנו. בסבנטיז הוא היה מסניף כל מה שלא זז, הוא היה חותך את עצמו בזכוכיות על הבמה ומתגלגל בתוך השברים, הוא היה קופץ קפיצות ראש לתוך הקהל (בלי לבדוק כמה כרטיסים נמכרו באותו ערב).

במחצית השנייה של הסבנטיז דיוויד בואי היה זה שעזר לו להיגמל מהתמכרות קשה להרואין ולשקם את חייו ואת הקריירה שלו. בואו נגיד שאם היה צריך לנחש מי מבין שלושת סנדקי הרוק הגדולים של תקופתם - דיוויד בואי, לו ריד ואיגי פופ - ישרוד אחרון, אף אחד לא היה שם את הכסף על איגי.

אבל הוא שרד. לא מעט בזכות בואי. באוקטובר 76' עבר בואי מלוס אנג'לס למערב ברלין, והוא לקח איתו את חברו. הסטוג'ס התפרקו שנתיים קודם לכן, ובאותה תקופה איגי היה בסך הכל סולנה לשעבר של להקת שוליים שהתפרקה. הוא היה חסר קריירה, לא מוכר בקרב המיינסטרים וכאמור נרקומן. אחד האנשים הבודדים שהתאמצו לעזור לו באותה תקופה היה בואי, שתכנן שהוא ופופ יתנקו ביחד באירופה - כל אחד מההתמכרויות שלו. ועל הדרך הוא גם קיווה ששיתוף פעולה אמנותי עם פופ יעשה לו טוב מבחינה תדמיתית. מרבית כוכבי הרוק מהמחצית הראשונה של שנות ה־70 - בני דורו של בואי - נחשבו למוקצים בעיני דור הפאנק. היחיד כמעט שנחשב לקול בסצינת הפאנק המתהווה בניו יורק ובלונדון של אותה תקופה היה איגי פופ.

אין ספק ששני הצדדים הרוויחו מהקשר הזה: בואי זכה לכבוד בעיני הדור החדש בזכות עבודתו עם מי שזכה לכינוי "הסנדק של הפאנק", ואילו פופ נגמל מהרואין ופצח בקריירת סולו מרשימה, שנפתחה בשני אלבומים בהפקת דיוויד בואי, בהם מרבית השירים נכתבו על ידי שניהם.

בינואר האחרון, כשבואי מת, צייץ פופ בטוויטר: "החברות של דיוויד הייתה האור של חיי. מעולם לא פגשתי אדם כל כך מבריק. הוא היה הכי טוב שיש". בראיון שנתן מיד אחר כך סיפר: "החברות הייתה מבוססת על זה שהבחור הזה הציל אותי מהשמדה מקצועית ואולי גם אישית. הרבה אנשים התעניינו בי, אבל הוא היה היחיד שהיה לו מספיק במשותף איתי ושבאמת ממש אהב את מה שעשיתי, ושגם היו לו כוונות הגונות לעזור לי. הוא עשה מעשה טוב. הוא החיה אותי. הוא היה יותר נדבן מאשר חבר במובן הרגיל של המילה".

הסוף מתקרב?

המוות היה נוכח מאוד בחייהם של פופ והומי בתקופה האחרונה. פופ איבד כאמור את האור של חייו, ואילו חבריו הטובים של הומי חוו על בשרם את פיגועי הטרור בנובמבר האחרון בפריז. להקת Eagles of Death Metal, שהומי הקים ולפעמים עדיין מנגן בה, הייתה הלהקה שהופיעה בתיאטרון בטאקלאן שברובע ה־11 בפריז, שבה אירע אחד הפיגועים שנהרגו בו 87 אנשים. לנוכח כל זאת, לא מפתיע שנושא המוות מאוד נוכח בפרויקט הזה. "מוזיקה יכולה להוות תזכורת שהסוף קרוב", אומר פופ. "כמו טבעת של גולגולת".

כולנו כמובן מאחלים לפופ עוד שנים רבות של אושר, בריאות ופוריות יצירתית, אבל לא בטוח שעוד ייצא לנו מזה משהו. "אני מרגיש שאני סוגר את הבסטה אחרי זה", אמר כשנשאל מה הוא מתכנן לעשות אחרי האלבום הזה. "ככה אני מרגיש. זאת תחושת הבטן שלי". כשנשאל אם הוא יפסיק ליצור מוזיקה לגמרי, ענה פופ: "לא. אם אתה רוצה לסגור איזה דיל שאני אבוא לשיר 'היום יום הולדת' לאמא שלך או משהו כזה, אז אפשר לסדר משהו. אבל כדי להוציא אלבום חדש באמת, אתה צריך להכניס בו את כולך. האנרגיה יותר מוגבלת עכשיו".