בלוז תימן: מרגול מדברת על מוזיקה עם שורשים שחורים ומלחמת התרבות

בערב הראשון של הפסטיבל תופיע מרגול עם שירי נשמה ועיבודים מיוחדים לשיריה המוכרים. "כל מה שאני שרה, אפילו 'חומות חמר' או 'עץ ירוק מפלסטיק', אומרים לי שאני נשמעת כמו זמרת בלוז או סול. אז סו בי איט, הנה ערב שבו יש מרגול בניחוח הבלוז", היא אומרת.
 

אני מדברת עם מרגול בדרכה לאולפן תחנת הרדיו "לב המדינה", שם היא מגישה חמישה ימים בשבוע תוכנית צהריים הנושאת את השם "פה זה לא אירופה", שבה היא עוסקת באקטואליה קלה ולעתים נשכנית יותר. "זה נורא קשה, אבל כשאת עושה פולו־אפ, הכל מונח לפנייך", היא אומרת. "אני לא עיתונאית או אקטיביסטית, אלא הולכת בעקבות הדברים. אני אותה מרגול עם הפה ועם הדעות, אבל זה לא קרדום לחפור בו. עיתונאים חרוצים מביאים את הדברים לפתחי, ולא אתהדר בנוצות לא לי. יש לי מקצוע שאני אוהבת, אני עושה אותו באהבה וטוב יחסית, וזה זמרת".

"אקטואליה חברתית מעניינת אותי, וברמה של אזרח המדינה, וגם האקטואליה הפוליטית. כי פוליטיקה היא בנפשנו. ראי מקרה החייל היורה, איזו אנדרלמוסיה, ולאן הגענו? תרצי או לא תרצי, את מעורבת". 

כלומר את יוצאת מאזור הנוחות שלך.

"אין לי נוחות. שידור יומי ברדיו זולל שעות ניכרות מהיממה, זה שעתיים שידור ועוד כמה שעות לפני זה שבהן אני קוראת ונוברת בעיתונים ובאתרי חדשות. אבל מאז ומתמיד עבדתי קשה, גם בטלוויזיה, ובזמן 'כוכב נולד' נעדרתי מהבית ימים, מהשחר עד אחרי חצות הלילה, כך שעכשיו זה נראה לי קצת כמו קייטנה".

נראה שאת אוהבת לאתגר את עצמך. 

"כך היה כל השנים. אף פעם לא אמרתי לא לאיזה פסטיבל, או לחיבור עם אמנים. יש כוכבים מטעם עצמם שיש דברים שהם לא עושים ולא נוגעים - אני כן. אני רוצה להיות עסוקה, זה בנפשי, ויותר טוב ונחמד לי שצפוף לי ואני עסוקה. אולי זה סוג של אסקפיזם, אבל אני לא רוצה לחיות עם זמן ופנאי גדול. כשאני עסוקה אני חיה ונראית יותר טוב, וכשיש לי רווח ויש כמה ימים של תהייה ושוטטות, אני נובלת ולא טוב לי. כיום אני צריכה לקום בשבע בבוקר, להאזין לרדיו, לקרוא עיתונים ולעשות מטלות של הבית וטלפונים, ואני חיה וטוב לי. אני גם לא ילדה, וזה מפרה אותי מאוד. להיות עסוק זה מצוות אנשים מלומדה. כל אמן יגיד לך שיש לו פז"ם ארוך של חיים על הבמה שאסור להפסיק. תראי את אלו שהפסיקו - הם התאבדו ולא סתם, כי המקום הכי נהדר שהיה להם נלקח מהם, וזאת התרבות, העשייה, האמנות והבמה. גבי שושן, למשל, הוא הלך לאיבוד. הבריחה שלו לדברים שלא טובים לנשמה ולגוף היא מהשיעמום ומחוסר העשייה. אני מאמינה שאמצא את עצמי בעשייה, גם כשאהיה סבתא יוכבד".

בשבועות האחרונים נוסעת מרגול ברחבי הארץ עם התזמורת האנדלוסית של ירושלים במסגרת המופע "בלוז אנדלוס". "זה עוקר לי את כל הכוחות מהגוף", היא מתבטאת בדרכה הססגונית. "זה קשה ואני מגיעה הביתה סחוטה וגמורה. אל תשאלי. אבל אז אני קמה בבוקר מלאת עזוז, כי אני אוהבת אותם". 

את המצב התרבותי בארץ בזמן האחרון היא מרגישה בתזמורת. "המדינה לא עוזרת בתקציבים, היא צינית לעניין, אבל היא חייבת לתמוך בתרבות. לא סתם לפזר תקציבים, אלא להעניק אותם בחוכמה. התרבות הפופולרית לא זקוקה לתקציבים - לא כמו התזמורת האנדלוסית או הפריפריה. אני לא נכנסת לפוליטיקה, אבל המדינה חייבת לתמוך בתרבות. נקודה. מדינה בלי תרבות היא לא מדינה. איך, חלוקה, זרמים וכו', זו כבר שיחה אחרת". 

"מלחמת תרבות זה טוב. אם למשל הפלח הפריפריאלי, או בשמו האמיתי: המזרחי - לא מוזן על ידי סלי התרבות ותקציבי המדינה, זאת רעה חולה. חייבים לתמוך בתרבות המזרחית, והיא לא פחות טובה מהתרבות המערבית, עם כל הכבוד לשתי התרבויות, ואני אומרת את זה בהכנעה. אור השמש מחטא הכל, וזה מצוין. אז רבים ומתקוטטים. לא רבים על דבר רע, אלא על תרבות. איך יכול להיות שהתרבות שלי פחות טובה מהתרבות שלך? למה יש מי שנהנה ממנעמי השלטון? איך יכול להיות דבר כזה? זה לא לעניין בכלל. ואז יש ריב תרבותי ורבים, והכל יוצא החוצה, ויהיה בסדר. זה לא שאני רוצה משהו על חשבון מישהו. אני רוצה גם. לא רוצה להשמיד תרבות אחרת, חלילה וחס. הגיע תורנו. נשמת אפה של התרבות היא קולות אחרים. אני רוצה לשמוע את האחר, וכל החיים אני מקבלת את האחר, אז למה שלא תקבלו אותי?". 

"אין לי מושג מה העתיד ינפיק לי ומה אמצא בדרכי ובשיטוטים שלי. אני מחפשת טקסטים ומקליטה, ולא יודעת מה יקרה בהמשך. חוסר הידיעה משאיר אותי דרוכה, חיה. לפעמים אני שומעת שירים ברדיו ומקנאה שהם לא שלי, אבל זה נגוז ברגע כשהמחשבה חולפת".