שלוש שנים אחרי האלבום "האחרון", רם אוריון, אחד מאמני האלטרנטיב המקומיים הוותיקים והבולטים ביותר, עומד בפני הוצאת אלבום חדש ומסקרן – "גרמנים באוגנדה". אלבום שהתחיל כאוסף סקיצות מוזיקליות ומילוליות, שנכתבו והוקלטו לפני כשנה בשהות חורפית וחשוכה בת חודש בריקייוויק, בירת איסלנד. מהבסיס הזה צמח האלבום, דרך מגוון שת"פים בכתיבה ובהקלטה, במהלך חודשים רבים ואינטנסיביים באולפן הביתי של אוריון בדרום תל אביב. 
 
מה הביא אותך לעבוד על האלבום דווקא בחורף החשוך של ריקייוויק?
"רציתי לקחת חופש אחרי כמה שנים של פעילות ללא הפוגה. היה לי חודש פנוי בדצמבר 2014 והחלטתי, אחרי שקילת אופציות, שאסע לאיסלנד - מקום שתמיד רציתי לחוות. מקום שאני לא מכיר את השפה שלו או אף אחד שחי שם. ואם כבר, אז לחוות אותו בצורה הקיצונית שלו, בחורף ובימים הכי קצרים בשנה. ידעתי שכשאחזור, ארצה להתחיל לעבוד על אלבום חדש. אז לקחתי גיטרה ומכשיר הקלטה קומפקטי. ואכן המוזיקה הגיעה ללא מאמץ, על רקע השקט והבדידות של החודש החשוך והמושלג הזה".
 

למה קראת לאלבום "גרמנים באוגנדה"?
"כי שם של אלבום שהוא גם קשקוש וגם אמת תמיד יהיה מוצלח בעיני".

בכתיבת האלבום השתתפו אסף עדן (רייסקינדר), אסף גברון (הפה והטלפיים) והילה רוח, שגם שרה. שיתופי הפעולה מספקים לאלבום אווירה מגוונת ומקנים ליצירתו הענפה של אוריון עומק חדש.
 
לאחר הצלחת הסינגל הראשון, "השלמה", וכניסתו לפלייליסט לילה בגלגלצ, יצא בימים אלו הסינגל השני, "השליח", ביצוע משותף עם הילה רוח, כולל כתיבה משותפת של המילים. גם "השליח", כמו "השלמה", מתמודד עם בחירה בחיי בדידות ועם שיברון לב. 
 
למה בעצם לחיות חיי בדידות עם שיברון לב?
"זו לא המסקנה של השיר. בבית האחרון יש תפנית חיובית, ניתן לומר הארה, של מושא השיר, וניכר בעליל שהוא מבין שהוא לא מעוניין להשלים עם חיי בדידות שהוכתבו על ידי שיברונות לב". 
 
ב"השליח" משתלבים קולותיהם של אוריון ורוח באופן הרמוני, ומעבירים סיפורים קטנים וכואבים. הגיטרות המינימליסטיות והקלידים העדינים מסווים את המילים הקשות והציניות.
 
נראה שהחיבור שלך עם רוח טבעי ומפיח רוח.
"בשנים האחרונות יצא לי ולהילה לנגן ולעשות מוזיקה גם על במות וגם בבית. כשחזרתי מאיסלנד, היו לי לא מעט לחנים והרבה מלל שלא היה מאורגן, וביחד עם הילה, שעזרה לסדר ולהשלים ותרמה מילים משלה – כל זה הפך לשירים. בסופו של דבר, שיתוף הפעולה בינינו מתבטא בשלושה שירים משותפים באלבום החדש, שעל המילים שלהם חתומים שנינו. העבודה המשותפת המשיכה גם לעיבוד והפקת השירים, וכמובן גם לביצוע משותף בדמות הדואט 'השליח'".
 
אוריון החל את דרכו בראשית שנות ה־80 בצמד "הדה בושס" עם רוגל אלפר (כיום כתב בכיר ב"הארץ"). בסוף שנות ה־80 הצטרף ללהקת "נושאי המגבעת" והקים עם אסף גברון ואהד פישוף את להקת הקאלט "הפה והטלפיים". בהמשך היה חבר ב"כרמלה גרוס ואגנר" והקים את להקת "בתריי זוזיי" - הרכבים ייחודיים הנחרתים בזיכרון, שצרבו את הצליל הישראלי של שנות ה־90.
 
בשנות ה־80 וה־90 להקות אלטרנטיביות היו יותר במיינסטרים, והזמרים המזרחים היו בשוליים. בשנים האחרונות נדמה שזה התהפך.
"זה נכון במידה מסוימת, אך ורק למשהו כמו ארבע שנים בין 91'־'95. המוזיקה המזרחית הייתה רק בשוליים התקשורתיים של מדורי התרבות, המקומונים, תוכניות האירוח, הפלייליסטים בתחנות הרדיו. אבל בתוך התמונה הכללית, 'נושאי המגבעת' או 'כרמלה גרוס ואגנר' לא דגדגו את כמויות הקסטות והדיסקים שהשמות הגדולים - אפילו הבינוניים - מכרו בים תיכונית. שיווקנו באותם ערוצים של אמני המיינסטרים, אבל אף אחד אפילו לא רצה לזייף דיסקים או קסטות של 'נושאי המגבעת'. זה היה כמעט מעליב. היינו מתוקשרים, אבל אם אכן היינו במיינסטרים - אז היינו נמוכים מאד בהיררכיה".