אומרים שאת בדיחות השואה הכי מופרעות היו מספרים ילדי הדור השני של קיבוץ לוחמי הגטאות. גם אצל ויקטור פרנקל (כותב הספר "האדם מחפש משמעות" - ג"ע) ההומור לא נפקד. אני צוחק ממבוכה. אני צוחק מפחד. מבלבול. אני בתחושה שזה תמיד היה שם ושזה כאן גם עכשיו". כך אומר רז וינר, שמעלה עם אחיו נטע את ההצגה החברתית־מוזיקלית "עדה מוות", שבה הם מתמודדים עם זיכרונות ילדות מבית הסבים שלהם. עדה היא ראפרית פרטיזנית, שמושיבה את נכדה וחופרת לו על חייה. הנושאים הפוליטיים וההיסטוריים מטופלים כאן בהומור שחור, בספוקן וורד ובשילוב בין תיאטרון ומוזיקה.
רז, מוזיקה ושואה? הכיצד?
"זאת באמת שאלה שעומדת במרכז הפרויקט הזה, שהוא קודם כל סיפור של דמות ושל החיבור האפשרי שלה - לוחמת בפרטיזנים שאיבדה במלחמה את הכל, זולת הקול שלה ורוח הקרב - עם מסורות מוזיקליות של ג'אז, היפ הופ וספוקן וורד. עדה בקעה יום אחד מתוכי, ומתוך העבודה המשותפת שלי עם אחי ויוצרים נוספים, דרשה מופע שבו תספר את הסיפור שלה. עדה היא לא מישהי שמתווכחים איתה. פשוט עושים מה שהיא מבקשת ומקווים שייגמר בסדר".
הסבים שלכם, ההשראה למופע, היו פתוחים איתכם לגבי מה שעברו בזמן השואה?
"את ההשראה להצגה בכלל ולדמותה של עדה בפרט קיבלנו מגלריה רחבה ומרשימה של נשים וגברים שגידלו אותנו, שהקרבה הביוגרפית שלהם למלחמת העולם, לרדיפת יהודים באירופה, למחנות הריכוז, ללחימה בצבאות הנאציים, לנפילה בשבי או להעלאת ניצולים במסגרת עלייה ב' הייתה חלק מהתפריט התרבותי שלנו כילדים, בדומה להרבה מילדי ישראל. פתיחות אף פעם לא הייתה בעיה, להפך, הנדיבות של מבוגרים ישראלים עם פרטים וגרפיקה מהתחום הזה כשהם מדברים עם ילדים גובלת לא פעם בחוסר טעם, אם להתבטא בזהירות.
"תהליך היצירה כלל צפייה בעשרות עדויות מצולמות של לוחמות בפרטיזנים מכל העולם, ועבודת ארכיון די ענפה. לא רק ביד ושם, גם בהיסטוריה האישית והציבורית של נינה סימון למשל, שהיא וואחד פרטיזנית בזכות עצמה. אפילו גולדה קפצה לבקר באיזשהו שלב. בינתיים רק סבתא ראתה את ההצגה, ואין דבר יותר יקר ומחייב מלראות אותה ישובה בשורה הראשונה עם חיוך".
נראה שבני הדור השלישי כבר פתוחים למבט אחר על השואה. האם לדעתך עבר מספיק זמן ואפשר כבר לצחוק?
"ממה שמספרים, צחוקים היו כבר הרבה לפנינו. אני חושב שזה מה שעושים עם טראומה. אבל שיהיה ברור: עדה גם עושה לבכות, ולא רק ממה שהיא שמספרת על מה שקרה, אלא גם ממה שהיא אומרת עלינו היום. עד כה נראה לי שהקהל שמזוהה יותר עם הדור השני מתחבר לעדה לא פחות מהדור השלישי. בהופעה הקרובה צפויים להיות בקהל אנשים מכל הדורות, ויהיה מעניין לחשוב על השאלה הזאת שם".
הנטייה הממסדית בארץ היא להתייחס ליום השואה באופן ממלכתי. אולי זה ראוי, אחרת זיכרון התופת ייעלם?
"עדה, בתפקיד של מי 'שבאה משם', הבינה שהיא בלתי מנוצחת, שאף אחד לא יגיד לה כלום. והקטע הזה מהפנט אותה. היא חייבת לבדוק את הגבול של זה. כמה רחוק אפשר ללכת עם המטרייה הזאת של מי יגיד לך משהו. היא לוחמת. זאת חלק מהתפיסה שלה, והשירה שלה היא שירה של לוחמה ושל התנגדות. יכול להיות שאם היא הייתה ניצולה ממחנה ריכוז זה היה אחרת, אבל היא לא. היא פרטיזנית ונקודת המבט שלה על העולם היא של פרטיזנית. בדומה לנטייה הממסדית, גם היא מרגישה שהסיפור הזה לא הסתיים, שהקרב ממשיך. פשוט יש לה דרך מקורית לחלק צדדים, את המי נגד מי".
איך התנהלה העבודה בינך לבין אחיך, נטע, על ההצגה?
"אחי ואני יוצרים במשותף רוב חיינו, עם פריצות ראשונות באמבטיה המשותפת או בשידורי רדיו פיראטיים של רדיו טייפ עם שתי קסטות. נטע כותב פזמונים ואני ממציא המצאות, וביחד זה קורה. עדה לא הייתה יכולה לבוא לעולם אחרת. היא שואבת מהחרדות והתשוקות של שנינו ביחד וכל אחד לחוד. במופע שיהיה בפסטיבל יערות מנשה, זאת תהיה הזדמנות מרגשת במיוחד להופיע יחד: עדה מוות ונטע וינר ביערות. מהיכרות מאוד קרובה איתם, המחשבה על שניהם חולקים במה הופכת לי את הבטן".