יש חוק בלתי כתוב בהדרנים, שאותן 15 דקות המהוות אקסטרה להופעה המתוכננת, אמורות להכיל מקבץ דחוס של המנוניו הגדולים של האמן. במקרה זה ברי סחרוף, בהופעת הבכורה לאלבומו החדש "ליקוטים", ירד מהבמה וסגר ת'בסטה בלי להעניק לקהל את מלוא הפורקן המתבקש.
כזה הוא סחרוף, שתמיד היה ותמיד יהיה "האחר", בדיוק כמו שקרא לאלבום הסולו החמישי שהוציא לפני 15 שנה. מין "אחרות" כזאת שמשליכה על הסביבה דחף הישרדותי כמעט, בניסיון כושל להגדיר את כל מה שלא ניתן לעיכול; אך באותה נשימה, מצליחה לשאוב לאמפי שוני בבנימינה המוני בני 120-20.
בגיל 58, חמוש בטרנינג ורחוק מפרישה, מוכיח סחרוף שהוא האחר האולטימטיבי, שהצליח לקיים במוזיקה שלו הרמוניה של סגנונות, בלי להתיך אף אחד מהם לכור ההיתוך הישראלי המוכר; ועדיין להישאר נכס צאן ברזל ישראלי, נטול תאריך תפוגה, נטול הרס עצמי, כרס, או כל קלישאה אחרת של אמן בסדר גודל כזה.
טבעי שבהופעת בכורה לתקליט חדש יש מתח בין הרצון לשחרר אגרסיות של יום חולין ולהשתולל לצלילי שירים שנטחנו עד דק, ומצד שני להכיר את ה"ליקוטים" החדשים, גם אם אינם מתברגים אוטומטית על שטנץ מוכר (למעט "שיר בנאלי").
ואכן סחרוף מצליח לאזן את האוזן. בגזרת השירים המוכרים, העניק ביצועים לאו דווקא לקאנוניים שבהם, אלא ללהיטי חובה כמו "כמה יוסי", "חלליות", "עיר של קיץ", "ואין קץ"; אך גם ל"בשבילך", "רעש לבן", ו"כלום זה לא סתם", כולל ביצוע של "לווי אותי" הנפלא עם שי צברי, ושיא קסום של פריטה חיה על הקלידים החשמליים ב"כשייתמו המילים" מ"ליקוטים".
ובכל זאת, אם נחזור ברשותכם להדרן, שנפתח דווקא עם "עוד חוזר הניגון" ההמנוני, כל שירי "חם על הירח", לדוגמה, נשארו בחוץ, והבחירה לסיים עם "שלום לך דודי" החפלאי היה סוג של טרן אוף לרוב הקהל, שלמרות בגרותו היחסית, התעקש בתוקף על הדרן שלישי. דווקא כאן אכזבה "אחרותו" של סחרוף, שלא חזר.