הזמר טריפונס הותיר וילה תלת מפלסית בניו יורק והגיע לעשות אהבה עם ישראל

"לרגע הזה חיכיתי הרבה זמן", מצהיר הזמר טריפונס ומציג בגאווה תעודה של תושב קבע, שהוענקה לו בימים אלה על ידי משרד הפנים במלאת 50 שנה להגיעו לראשונה לארץ ממולדתו, קפריסין. "אומנם אני קפריסאי, בעל אזרחות אמריקאית, אבל ישראל היא מזמן הבית שלי".
 

"בשביל עצמי לא הייתי צריך תעודה כדי להוכיח משהו. אבל כשהייתי מגיע לנמל התעופה בן־גוריון עם תעודה של תושב זמני, ישר היו מתחילים בשאלות של מי אני, למה באתי ומאיפה. זה היה מעליב ומרגיז אותי. כי אם בשביל להופיע פה במלחמות אני טוב, למה כל פעם השאלות האלה?".
 

באמת למה, כשהעברית מתגלגלת זה מכבר בפיו והזמר המבצע של "דיר לה דה דה", "היידה ברה" ו"אגוניה", להיטים ביוונית, שמזמן נמהלו במחזור הדם של רבים מאיתנו, מרגיש כאחד משלנו. הרחק מהווילה התלת־מפלסית שהותיר מאחוריו בניו יורק, הוא מתגורר עם הבוזוקי האלוהי שלו, ששמו מוטבע בו באותיות מוזהבות, בדירה צנועה במרכז חולון, בלי השואו אוף של כוכבים אחרים במעמדו. "כוס קפה ופרוסת לחם - ואני מבסוט", הוא מעיד על עצמו. "אני לא אחד שמחפש לוקסוס".

 

בגיל 72 טריפונס ממלא כאן אולמות. כמו פעם. צריך להיות נוכח בהופעה שלו כדי להאמין. הבנאדם, עם קולו החם ופשטות הליכותיו, יורה במשך שעתיים־שלוש את שיריו האהובים כמו מכונת להיטים משומנת, והקהל, ותיקים וצעירים, שעוד לא היו בתכנון כששיגע כאן את המדינה עם ה"דאם דאם" שלו, נמס ושר איתו בדבקות ובלהט את שיריו היווניים.
 

אגב כך טריפונס שר בעברית משירי יהודה פוליקר, מלהיב בביצוע שלו ל"שבחי ירושלים" א־לה אביהו מדינה, וזוכה לתשואות על הלהיט העברי שלו, "כמה ים", שכתבו לו שמרית אור ונורית הירש.
 

"קשה לתאר כמה אוהבים אותי כאן", מתפעל טריפונס, כשעיניו התכולות־ירקרקות מסגירות את רגשותיו. "יש פה קלאסה של קהל, שמחפש שמחה אחרי כל כך הרבה שנים של מלחמות ושר איתי את השירים עם אור בעיניים. איזו התלהבות. כמה חום. אפילו פה ושם אפשר לראות איך שדמעות זולגות מהתרגשות. אנשים מסתכלים עלי כמו על מזוזה ומהם גם מנשקים לי את הידיים כמו לאיזה באבא. מה קורה כאן? הרי אני לא משה רבנו".
 

העברית שלו, פרי קשר רב שנים עם ישראל, מעוררת השתאות, אם כי היא איננה מלווה בידיעת קרוא וכתוב. "ישר באתי הנה להופעות ואף פעם לא היה לי זמן לאולפן, אבל יש אותיות שלמדתי להכיר", סח הזמר של "מאנוליה" ו"מנאמו". "כשאני בקפריסין, אין לי בעיה כזאת. שם אני זורם עם היוונית, אבל הלב שלי בישראל".    
 

לא הרחק מכאן, בניקוסיה, בירת האי השכן, חיים בתו, מאריה, זמרת בעבר, ובנו, קיריאקוס, בעל חברת תמרוקים, עם נכדיו ועם יורגו, נינו בן ה־8, שמעולם לא היה בישראל, אבל גדל על סיפורי תהילתו בה. "דרך המחשב הוא יודע הכל עלי, מכיר את השירים שלי, שר ורוקד, חבל על הזמן", מתמוגג הסבא־רבא המזמר. "רק בשבילו שווה לי לבקר בקפריסין. חוץ מזה, אין לי הרבה מה לחפש שם, רק לעלות לקברים של ההורים שלי בכפר שבו נולדתי".
 

טריפון (זה שמו המדויק כמי שנולד בחג טריפונס הקדוש) ניקולאידיס נולד בכפר מוקף הפרדסים איוס־תיאודורוס, ליד לימסול, כאחד מעשרת ילדיה של משפחה דלת אמצעים. מגיל 6 הלך בדרכי אביו ושר במקהלת הכנסייה בכפר. כשהמצב הכלכלי בבית חייב אותו לקטוע את לימודיו, הוא הפך לשוליה בנגרייה של דודו בעיר הסמוכה. טריפונס הנער היה עובד שם ושר. שירתו התגלגלה לרחוב ומשכה את תשומת לבו של מוזיקאי מקומי. בהשראתו קנה בוזוקי, למד לנגן בו והחל להופיע.
 

1966 הייתה שנת המפנה בחייו. "בדיוק אז, לאחר שנתתי שנת שירות בצבא של קפריסין, שם עשינו אימונים ולמדתי איך להחזיק רובה, הופעתי במלון בהרים, שהיה מלא בתיירים מישראל", הוא משחזר. "אחד מהם שאל אותי אם אני רוצה להופיע בארץ. בטח רוצה. חלמתי על ירושלים ומצאתי את עצמי מופיע בחיפה, הכי קרוב כאן לקפריסין".

 

טריפונס כן דיו כדי להודות שלא התאהב בישראל ממבט ראשון. לדבריו, כשעבר להופיע בקפה "אתונה", בתל אביב, לא אהב את המקום. "היו שם שיכורים שהלכו מכות", התאכזב. "זה משהו שאף פעם לא התחברתי אליו, ויפו הייתה אז עיר הרוסה, שנראתה כמו עזה". 
 

מפלט מכך מצא כשהזדמן לשם שמואל ברזילי, בעלי מועדון "אריאנה" ופיתה אותו לעבור אליו. "זה היה מועדון על רמה, שהיה מתמלא ערב־ערב בסלוניקאים, ולא רק", הוא מספר. "משה דיין היה בא הרבה לבלות שם. הוא אהב לשמוע אותי שר והיה מזמין לי שתייה. פעם אפילו חתם לי על שטר של 50 לירות. עד היום אני מחפש אותו".
 

"זה היה יופי של מקום עם תנאים מצוינים וחמש שנים הייתי שם זמר הבית", הוא מציין. טריפונס יודע שעם תנאים אלה יכול היה להיות כיום זמר אלמוני, אפילו נשכח, אלמלא הזדמן ל"אריאנה" האמרגן הצעיר דני יצחקי, מייסד להקת עוזי והסגנונות.
 

"נסדר לך הופעות בכל הארץ", הוא הבטיח לו. למחרת הביאו למשרדו, שם הכיר את שותפו, שבעיקר הנהן ולא דיבר הרבה. כיום הוא מוכר כמיליארדר חיים סבן, חברם של בני הזוג הילרי וביל קלינטון. הם הבטיחו לו הרים וגבעות, כולל חוזה ארוך טווח. זה קסם לו. כשסיפר על כך לברזילי, זה נבעת והיה מוכן להכפיל לו את המשכורת, שהסתכמה ב־40 לירות לחודש. "זה לא הכסף, אני רוצה להתחיל קריירה", הסביר טריפונס, שבמלחמת ששת הימים יצא להופיע בחזיתות והנעים את זמנם של פצועי צה"ל בבתי חולים.
 

יצחקי פרע את השטרות, כשהביאו לאולפני קוליפון של האחים אזולאי, שם ארגן לו לראשונה הקלטה של שירים, ביניהם "דיר לה דה דה", שהקנו לו פרסום כלל ארצי. "זה היה טירוף", מצטרף לשיחתנו אשר ראובני, אמרגנו הנוכחי. "התקליטים של טריפונס היו מגיעים בארגזים לחנות שהייתה למשפחה שלי ונחטפו כמו לחמניות חמות תוך תחרות עם הלהיטים הגדולים דאז - 'פמלה' של בעז שרעבי ו'אשליות' של נסים סרוסי". 

 

"כשבאתי לארץ ב־66' ודיברו עליו, לא ידעתי מי זה אריס סאן. ההיכרות בינינו התחילה לא הכי טוב. ערב אחד, עוד כשהופעתי בקפה 'אתונה', אמרו לי שזה שיושב בפינה זה אריס סאן ואיתו הייתה עליזה עזיקרי. אחרי חודש הייתה לי הפתעה. פתאום התחילו לשדר ברדיו את 'בום פאם', אחד השירים ששמע בהופעה שלי".
 

"אפשר להגיד ככה".
 

עוד נחזור לאריס סאן, מתחרהו הבכיר דאז, שלדברי טריפונס מעודו לא היה חבר שלו. בינתיים הוא מנפץ לנו עוד אגדה מקומית. איכשהו נטינו להאמין שקובי פרץ, מי שעלה זה מקרוב לכותרות שלא בטובתו, הציב שיא ישראלי, כשלטענתו היה ב־2010 הראשון שמילא את היכל הספורט ביד אליהו. "עשיתי את זה הרבה לפניו", טוען טריפונס.
 

אבל למען האמת, הקהל שגדש ב־71' בהמוניו את האצטדיון לפני שנחשב כהיכל, לא הגיע לשם בהמוניו כדי לשמוע את הזמר הקפריסאי. למעשה, הכוכבת המיועדת של המופע הייתה מרי הופקין, הזמרת הוולשית, בת חסותו של פול מקרטני, שזכתה לפרסום עולמי עם הלהיט "כאלה היו הימים".
 

"הייתי אמור להופיע שם אחריה", הוא משחזר. "בדיוק הייתי בחדר ההלבשה, מתכונן לחלק שלי בתוכנית, כשפתאום שמעתי אצטדיון מלא צועק את השם שלי. לא להאמין איך שממש לא נתנו לה לסיים ורצו אותי. לא ידעתי איך אצליח שם רק עם ארבעה נגנים, לאחר שלה לא עזרו 15 הנגנים שליוו אותה. איכשהו נגמר שם בסדר, אם כי סבן כעס עלי, שלקחתי את הפוקוס מהזמרת 'שלו'".
 

הצלחתו של טריפונס בארץ הביאה אותו בשלהי 73' להופעות בווילג', בניו יורק. אלה נקטעו באופן דרמטי. "בוקר אחד העירו אותנו מהשינה דפיקות חזקות בדלת", הוא נזכר. 'יש מלחמה בארץ!', הודיעו לנו. ישר החלטנו לעזוב הכל ולחזור לישראל. וזה לא היה פשוט, כי המטוסים היו מפוצצים בישראלים".
 

למחרת כבר היה נתון טריפונס, כזכור קפריסאי לכל דבר, בשוונג של הופעות בסיני במלחמת יום הכיפורים. "גם אם קפריסין לא הייתה המקום הכי שקט, אף פעם לא ידעתי איך זה בתוך מלחמה", הוא מעיד. "הטיסה לסיני במטוס ישן, שקפץ כל הזמן, הייתה יותר מפחידה מהמלחמה עצמה. ברפידים שמו אותנו על ג'יפים ויצאנו להופיע בפאיד, בצד של אפריקה. כל הדרך הייתה מלאה בטנקים שרופים שמהם יצא עשן ובגופות".

 

"זה לא היה ככה. הרגשתי שאני מוכרח לצאת ולהופיע במלחמה. הרי המילואימניקים שלחמו שם היו הקהל שבא להופעות שלי. זה לא היה קל, אבל זאת הייתה החובה שלי. הכי אהבתי את הלוף שנתנו לנו לאכול שם".
 

הלוף, מסתבר, לא היה הקוריוז היחיד של המתנדב טריפונס. "ערב אחד אמר המפקד שצריך לשיר גם משהו בערבית", הוא נזכר. "מה שאמרו לי, עשיתי. שרתי בערבית כמו שרצה המפקד, מול חיילי הארמייה השלישית של המצרים, מהצד השני של התעלה.
 

"ככה אני, מ־67' לא הפסדתי כאן שום מלחמה ואפילו בצוק איתן ירדתי להופיע באופקים", טריפונס מתגלה כטיל פטריוט אנושי. "כל הכבוד לצה"ל!", שמעתי אותו מכריז בהופעה חגיגית שלו במועדון תל אביבי, שהועברה בשידור חי לגלי צה"ל, בעודו מוקף בים של פרחים שהושלכו לעברו על הבמה.
 

כשמלחמת יום כיפור תמה, חזר טריפונס למשטר של הופעות, כולל גיחות לארצות הברית, שהפעם שום מלחמה לא קטעה אותן. כך עד 80', כששיחת טלפון מפתיעה הגיעה אליו. על הקו היה לא אחר מאשר אריס סאן, המתחרה הבכיר מפעם, שהזמין אותו להיפגש עמו במלון שבו התארח בתל אביב.
 

"עד אז לא היה שום קשר בינינו", מציין טריפונס. "אריס הזמין אותי להופיע במשך שישה חודשים במועדון 'שירוקו' שלו, בניו יורק, אז באתי".
 

"לא תאמין. אריס התגלה לי כבוס מאוד קשה. אפשר היה לראות עליו קנאה ממש סוף הדרך. פעם תפסתי אותו איך שסגר לי את המיקרופון תוך כדי שירה. 'בוא, תשיר ככה במקומי', אמרתי לו והוא ישר פתח את המיקרופון. לפחות עם הכסף הוא היה בסדר".
 

"לא בדיוק ראיתי אותו כך. אבל הוא עשה כל הזמן תנועות עם האף. אולי זה היה סימן. עצוב איך שסיים את החיים שלו", מצר טריפונס. "זה בנאדם שלא ידע לשמור על עצמו ותראו מה קרה לו בסוף. בסך הכל היו לו חיים לא קלים. כשהופעתי אצלו, בעיניים שלי ראיתי איך שאנשי המאפיה ישבו לו על הראש".
 

"לא היה לי מה לחשוש. תמיד ידעתי לשמור על עצמי, תודה לאל (מקיש בעץ). עם שורשים כמו שיש לי, אי אפשר ליפול. ברוך השם, יש לי אופי מאוד חזק".

 

בתום ההופעות אצל אריס הוזמן טריפונס להופעות בטורונטו. ובלי שתכנן זאת כך, היציאה מהארץ לשישה חודשים התארכה לו כדי כמעט 30 שנה עם גיחות־אורח להופעות בפני הקהל האוהב והמתגעגע בישראל. בד בבד עם ההמתנה לגרין קארד, זרמו אליו הזמנות להופעות. "בארצות הברית לא חסרים יוונים", הוא מעיר בחיוך.
 

כשטריפונס נשאל אם בארצות הברית הוא נחשב לכוכב כמו בארץ, הוא משיב בכנות: "רק אצל הישראלים והקהל היווני. לא הייתה שם סביבי היסטריה כמו שקורית פה, אבל הייתי עמוס בעבודה. שנה מראש היו סוגרים איתי לאירועים, לפעמים שנתיים מראש. הכל היה לי שם טוב, אבל כל הזמן הראש שלי היה בישראל. בסוף הגעגועים החזירו אותי ב־2007 הנה באופן סופי".
 

"לא רק. בסופו של דבר התעייפתי מאמריקה עם כל הנסיעות הארוכות. גם די נמאס לי מהחורף שם. כמי שנולד במקום כמו קפריסין, אני בנאדם של שמש. לפעמים נופל עליך בארצות הברית קור של אפילו 20 מעלות מתחת לאפס ואתה לא יכול להוציא את האף החוצה. חוזה להופעות בישראל, שהיה לי ב־2007, עזר לי לגמור את הסיפור באמריקה, אם כי זה לא היה פשוט. הייתה לי שם להקה של שמונה נגנים, שהיו תלויים בי. הפרידה שלנו הייתה קשה מאוד. עד היום הם לא מדברים איתי".

 

בעוד טריפונס התמקם כאן, בחולון, נותרה רעייתו זה 53 שנה, אברולה, בווילה המטופחת שלהם בברוקלין, כששניהם רצו לבחון אם צדק בהחלטתו להתמקם סופית בישראל. כעת הבית מוצע למכירה, ורעייתו שוקלת להצטרף אליו כאן באופן קבוע. בינתיים צילום שלה מתנוסס ליד הדלת. שלא ישכח.
 

יש לו רפרטואר יווני מפה ועד להודעה חדשה, כשלדבריו מעודו לא הסתפק בו. טריפונס מתאים את עצמו לקהל שבפניו הוא אמור להופיע. זה לא רק השיר "הבה נגילה", שהוא שולף בהופעה לקהל של תיירים יהודים. צריך לשמוע אותו שר בהתלהבות "בשנה הבאה", "דרור יקרא" ו"עושה שלום במרומיו" כדי להאמין. תוך כדי שיחתנו הוא פוצח בשירת "והאר עינינו" בדבקות שלא הייתה מביישת אף את ר' שלמה קרליבך. 
 

טריפונס מרבה גם לבצע גרסות עבריות לשירים יווניים. על אחד הקירות אצלו מתנוסס אלבום זהב ממוסגר שקיבל על חלקו בפרויקט "עבודה עברית", שהוקדש לעוזי חיטמן ובו ביצע עם כל הנשמה את "תודה", בגרסה העברית, שחיים משה ביצע במקור.
 

"לא יהיה", מבהיר האמרגן ראובני. "הדואט הזה, שהיה לטריפונס עם אייל גולן, תרם לפופולריות של שניהם, אבל זה היה גימיק. ועל גימיק לא חוזרים פעם שנייה".
 

וטריפונס, שזה מכבר קשר את גורלו בגורלנו, מזמן איננו כאן בגדר גימיק. בדרך אל דלת היציאה ממעונו אני מבחין בהקדשה ממוסגרת, שכתב לו מעריץ ותיק לאמור: "מיום שהגעת לארץ אתה חלק מנוף ארצנו. למעלה מ־30 שנה אני שומע ורוקד לצלילי המוזיקה שלך, שבהגיעי לגיל 80 שנה עוזרים לי לשמור על שמחת החיים ועל כך תודתי".
 

כאן דומה שכל מילה מיותרת.