כל כך הרבה אבק נישא עם הרוח בעוצמה ונכנס לעיניים, לנחיריים, נדבק לקרקפת. וחם, כל כך חם. אז למה אני לא מתרגשת מכל זה? השמש מכה בחוזקה בראש, צורבת את הפנים. אז למה אני עדיין רוקדת מתחת לכיפת השמיים? בלילה הקור חודר לעצמות, נוקש בשיניים. אז למה אני עדיין מסתובבת בחוץ? קשוח כאן במדבר. הכל מאוד קיצוני. לא רק תנאי מזג האוויר, גם הרגשות. כשטוב, הכי טוב לי בעולם. וכשרע, אני רוצה לעשות סיבוב פרסה.
 
אבל אני לא חוזרת. קצת קשה אז מוותרים? בדרך כלל זה מה שאני עושה. אבל לא פה. במידברן. אני מבינה ששווה לי להישאר במעבדת הניסויים הזאת, שמאפשרת לכל אחד ואחת לבדוק את עצמו ואת גבולותיו. לתהות במדבר מה חסר לנו בחיים.
 
בסוף השבוע האחרון נבנתה עיר במדבר, ואחרי חמישה ימים נעלמה כלא הייתה. זאת המהדורה המקומית של "ברנינג מן" בנוואדה: אירוע המתרחש כבר 30 שנה בחודשי הקיץ ומושך 50 אלף איש לשמונה ימים. המידברן חגג השנה שלוש וכבר הפך לאירוע השלישי בגודלו בעולם, מבחינת היקף המשתתפים: 8,200 איש ואישה ומעט ילדים, שירדו לשטח הסמוך לשדה בוקר. 
 

מתנתקים


לאורך כל הדרך סחבנו על עצמנו את הציניות התל אביבית. אולי כהגנה עצמית מפני הלא נודע. "שחררו", ביקשו השלטים שליוו אותנו לאורך שביל העפר. "מתנתקים", אמר שלט אחר, ואנחנו חייכנו. גם הברכה מהגייטרית שעמדה בשער וקיבלה את פני הנכנסים נשמעה קצת תלושה: "ברוכה הבאה הביתה", אמרה והעניקה לי חיבוק של הבת האובדת שחזרה ממרחקים. היינו כחולמים. 
 
אבל אז היא עמדה מולנו: העיר המופלאה. ולאט־לאט התברר שהיא כל מה שאתם רוצים לבקש לעצמכם. מי שיחפש הגדרה למידברן, ימצא אותה במשפט "אירוע אמנות וביטוי עצמי רדיקלי". וזה אומר שהמשתתפים בו קובעים איך הוא ייראה ומה יקרה בו. אין כאן אורחים, צופים או מבקרים. כולם משתתפים באירוע הזה. כל אחד בדרכו. כולם משילים את ההגדרות. מקלפים את השכבות (לעתים גם את הבגדים), ונותנים דרור לעצמם. פשוט להיות.
 
אף אחד כאן לא עושה עניין משום דבר. הבחורה שהולכת עירומה לחלוטין בין האוהלים לא צדה את העין. גם לא הבחור שלבוש כמו חד קרן, האישה המבוגרת עם הטוטו, והבחור הצעיר עם כובע הנוצות העצום שלראשו. אל תטעו, אלו לא תחפושות. תחפושות גורמת לך להרגיש לא נוח. לא טבעי. מאולץ. אלו תלבושות שתמיד רצית ללבוש, ולא היה לך אומץ. פה זה המקום להתלבש כמו שהיית רוצה להיות ולהיראות.
 
וכשאנשים מרגישים בנוח בגוף החדש שלהם, הכל הופך יפה עד דמעות. העיר משתרעת על כקילומטר רבוע ובנויה בעיגול כמעט שלם. 130 מחנות הנושא, מסודרים בשלוש שורות הפונות אל שטח פתוח, שבו ממוקמים מיצגי אמנות.

מידברן. צילום: שרון אברהם
מידברן. צילום: שרון אברהם

 

הארנק נשאר בבית


המחנה שאליו הצטרפתי – "קאמפ" ("שנ"צ" בשפת המקומיים), הציע לבאים ליהנות משנת צהריים בדום מפנק בן שתי קומות. במשך כמה חודשים חברי המחנה עמלו כדי לבנות את הדום בהתנדבות מלאה. ולא היו מאושרים מהם כשבין שתיים לארבע בצהריים, התמלא המקום באנשים שנרדמו זה לצד זה.
 
ולא רק הם. אחד מעשרת עקרונות האירוע הוא הענקת מתנות ללא תמורה. אז המזרנים והדום היו המתנה של הקאמפ שלנו.
 
מחנות אחרים הציעו מתנות מפנקות לא פחות: ה"פויקאמפ" הכין תבשיל בפויקה והאכיל מדי יום 300 ברנרים רעבים; בצהריים פתחו בקאמפ אחר דוכן מלבי טבעוני מושלם וניגנו מוזיקה שמחה; בבית הפנקייק טיגנו מאות פנקייקים בכל ערב; "בר אנד ביונד" הציע אלכוהול משובח; ב"בית קפה" אפשר היה להתפנק בבוקר עם כוס קפה ממקינטה, וב"סלון" הזמינו את כולם לשתות שייק מרענן עד שנגמר. כל מה שצריך לעשות זה להצטייד בכוס חד־פעמית שמתמלאת ומתרוקנת בקצב מסחרר. 
 
כדי לשמר את רוח הענקת המתנות, הארנק נשאר בבית. אחד מעקרונות האירוע הוא א־מסחריות, וזה אומר שלא מוכרים כאן שום דבר (מלבד קרח – 20 שקלים לחמישה קילו), אין חסויות או פרסום, גלוי או סמוי. השתתפות בחוויה על פני חוויית צריכה.
 
בשלב הראשון כל השפע הזה מפתיע. הכל פה קיצוני, את זה כבר אמרנו. זה גורם לך לתהות מי אלה האנשים שיצאו מגדרם כדי לפנק אנשים אחרים שהם לא מכירים? ואחר כך מגיעה התשובה: בקלות, בטבעיות.
 
רוצה ליצור אמנות כאוות נפשך? אתה יותר ממוזמן; בא לך לרקוד שעות במסיבה מטורפת? יש כמה כאלו שמתרחשות במקביל; רוצה להשתתף בשיעור יוגה? בבקשה; בעניין של הרצאות על בודהיזם? יש; מי שרוצה סמים או מין, ימצא גם את זה. בכל רגע נתון מתרחשים עשרות אירועים שונים, וצריך להשיל את הפחד מהפספוס.
 
כשיורד הלילה נדלקים האורות. נורות לדים מרצדות על התלבושות, והמיצגים מוארים בשלל צבעים. דיסנילנד בואכה וגאס. עוד מעט ישרפו את התיבה הגדולה, וקשה לעכל שבעוד רגע הלהבות יקיפו את המיצג הענק הזה – 30 מטר אורכו ושבעה מטרים גובהו – ולא ישאירו ממנו זכר.
 
הברנרים הוותיקים מסבירים שלחומר אין משמעות. שהעשייה היא העיקר. שעכשיו נגמר דבר אחד, ומתחיל משהו חדש. כשהתיבה עולה באש והגצים פורצים בסערה השמיימה, העצב מפנה מקום להתלהבות חסרת מעצורים. אם היינו רק יכולים לקחת איתנו משהו מכאן למציאות, כמה קושי היה נעלם מחיינו.
 
כשהרגשתי לבד ולא הצלחתי למצוא את עצמי בתוך ההמולה, יצאתי מאזור הנוחות שלי ועשיתי משהו שמעולם לא חשבתי לעשות: הצטרפתי לכמה מחברי הקאמפ שהסתובבו ביחד. היה נפלא. רק שאני לא בטוחה שהייתי אוזרת אומץ לעשות זאת במקום אחר. 
 
ואז זה נגמר. בבוקר האחרון כולם חזרו לבגדי היומיום שלהם. האוהלים חזרו למכוניות מכוסות האבק. המחנה התקפל והעיר התרוקנה כאילו מעולם לא נבראה. ואולי לא היו הדברים מעולם? מבטיחה לבדוק בשנה הבאה.