סופי צדקה, מי שסחפה את הארץ כששיחקה בטלנובלה "לחיי האהבה", הינה אישה רבת פעלים - היא כתבה ספר ילדים, הוציאה אלבום, הייתה כוכבת בערוץ הילדים והתמודדה על מקום בכנסת ("הירוקים"). עכשיו היא משתתפת בפסטיבל "טרבוש", שייערך בצוותא. הפסטיבל יפגיש בין אמנים שונים שיוצרים מוזיקה מקורית ומסורתית, ומשלב סגנונות חדשים ועתיקי יומין. יחד ובנפרד מעניקים האמנים המון כבוד ואהבה למוזיקה המזרחית־ערבית, שמאות אלפי ישראלים ינקו אותה מחלב אמם.

צדקה תשתתף ב"שירת נשים" – מופע שכולו נשים יוצרות בשירה, בנגינה ובמחול מתרבות המזרח: שירים ופיוטים מחיי הנשים בתימן ובקהילות הלדינו, האדאג'יו של אלבנוני בערבית, שירת השומרונים ושירה ערבית עממית קלאסית. לצד צדקה ייתנו קולן לונא אבו נאסר, תמר שאוקי, אסתי קינן, מרינה טושיץ, שירין דניאל, יונית שקד גולן ולאה אברהם.

ואף שנדמה כי צדקה (40) קצת ירדה מהכותרות, מתברר שהיא לא נחה לרגע. בימים אלה היא מריצה את המופע "סופי צדקה והבלאדים", משתתפת בקונצרט "שבת חלום" עם התזמורת האנדלוסית ירושלים, משחקת ב"תאג"ד", סדרה חדשה שתשודר ב־yes בקיץ הקרוב, והיא עובדת על סרט דוקומנטרי המתוכנן לשידור בספטמבר בערוץ 10.

צדקה, שנולדה לעדה השומרונית - והתגיירה בגיל 18 – מרגישה שהמוזיקה, המכונה "מזרחית", היא חלק בלתי נפרד מתרבות אבותיה: "המשפחה שלי חיה בארץ ישראל קרוב ל־125 דורות. אפשר להגיד שגדלתי בין שלוש תרבויות שונות – השומרונית, הערבית והיהודית", היא אומרת. "למדתי בבית ספר ישראלי ממלכתי רגיל, את החגים ולפעמים את השבתות היינו מעבירים על הר גריזים (כ־900 מטר מעל העיר שכם), ההורים דיברו ביניהם בעיקר ערבית, וכמובן שהייתה התרבות השומרונית ממנה באתי".


נודדת בין זהויות



איזה מוזיקה שמעתם בבית?
"ההורים שמעו בעיקר מוזיקה ערבית קלאסית - עבדול והאב, איסמען, פאיזה אחמד ופריד אל־אטרש. היו התפילות השומרוניות, שאותן, כבת העדה, למדתי כבר בילדות, וכמובן מוזיקה ישראלית. אבא תמיד התייחס בהמון כבוד והערכה לתרבויות השונות, ואמר שעדיף מלחמות תרבות במקום מלחמות בין בני אדם. אני מרגישה לגמרי מזרח תיכונית.

"במוזיקה שאני יוצרת יש המגוון התרבותי שממנו באתי. במופע 'סופי והבלאדים', שרץ כבר שנתיים, אני נודדת בין הזהויות והשפות, שרה ומספרת בליווי נגנים על אמונה, משפחה ושייכות. המופע משלב בתוכו שירים מהמוזיקה העברית והערבית, וגם תפילות שומרוניות עתיקות שאותן אני זוכרת מילדותי. הרצון היה להעמיד את התרבויות ביחד על במה אחת, ולשעה אחת לנסות לטשטש בעונג מוזיקלי את הגבולות הארץ ישראליים. זה עובד יפה כרגע. בינתיים לשעה אחת".

איך שומרים על גחלת היצירה ומפנים אותה כל הזמן לאפיקים שונים?
"תמיד עבדתי בעשייה שלי בשני מישורים. יש הצד הנבחר, כשאני נבחרת לתפקיד כזה או אחר, לפי שיקולים של יוצרים שחושבים שאני מתאימה ליצירה שלהם, וזה תמיד נחמד ומחמיא. ויש הצד הבוחר, דברים שאני בוחרת ליצור ולעשות מתוך אהבה, סקרנות ועניין. אני הולכת לישון עם חלום וקמה בבוקר עם מטרה. הדברים שאני יוצרת קשורים ברובם לתרבויות, למקומות ולמוזיקה שעליה גדלתי".

המוזיקאים המזרחים שבים וטוענים שהם מקופחים. את מרגישה מקופחת?
"קיפוח הוא עניין של החלטה. אם תחשוב שאתה מקופח, אתה אוטומטית הופך למקופח. אף פעם לא הרגשתי מקופחת. חונכתי לראות את הכל כשקוף ואפשרי, הודות לאבי החכם. אבי תמיד היה אומר: כולנו נולדנו שווים עם אותן תכונות. כולנו קיבלנו עיניים כדי לראות, אוזניים כדי לשמוע, לב להרגיש. ולכולנו יש אותו הרצון. כולנו רוצים להרגיש אהובים, מוגנים, שייכים. אנחנו כל כך דומים ברצונות שלנו. ועדיין בני האדם מסתכלים אחד לשני בעיניים ואומרים: 'אתה לא כמוני', 'אתה אחר', 'מפלצתי' אולי"