"אל תשכחי אותנו", ביקש יוסי הרי לפני 36 שנה בלהיט של חייו. הלהיט עדיין לא נשכח ומבצעו, שנעלם זה מכבר מהרדאר, צץ לפתע עם שיר חדש - “יושב אל מול הזמן" - ומאותת לגבי קאמבק מיוחל, שאולי סוף־סוף יתגשם. כי מיסטר הרי, כפי שכינה את עצמו כשפרץ לתודעה שלנו, מעולם לא ויתר. רק הזמן, שעליו הוא שר בקול נעים שלא נס לחו, חמק לו בינתיים בין האצבעות.
סיפורו העגום של הרי, כיום בן 64, מייצג את תופעת זמרי הלהיט הבודד. אלה שנגעו בחלום, אבל לא זכו להמשכיות. אני פוגש אותו בדירת הארעי שלו במרכז הרצליה, מחסן שהוסב לחדרון מגורים. רק הגיטרה הנצחית שלו, כרזה מאחת מהופעותיו בעבר וצילום תקליטו דאז הם עדים אילמים לימים אחרים, אי אז בשנת 80', כשהשיר הרומנטי שלו המיס מדינה שלמה.
“השיר ‘אל תשכחי אותנו' בנה אותי, אבל עם הצלחתו הרבה קבר את כל השירים שהקלטתי אחריו", אומר הרי, שבלוריתו השחורה הפכה לרעמת שיער צחורה, “מה שלא שרתי, תמיד השוו עם השיר ההוא ואף פעם לא הצלחתי להיחלץ מכך".
את סיפורו עד הפריצה הגדולה סיפר לי בראיון ב־80'. בן המעברה בהרצליה הוא ילד הסנדוויץ' של אב ממרוקו ואם מטוניסיה. “אני בא ממשפחה שתמיד הזיעו בה קשות בשביל כסף", סיפר. המוזיקה מילאה את עולמו של הרי הנער, שבהתנצחות בין חסידי קליף ריצ'רד לאלביס פרסלי, היה תמיד במיעוט שנהה אחר ריצ'רד.
כבר בהיותו בכיתה ח' הקים להקה שנקראה “הנשרים", אך הופעותיו בתקופת התיכון לא הביאוהו ללהקה צבאית. “את המשפט ‘תודה רבה, נתקשר אליך' שמעתי מאז לא מעט", הוא מציין.
אחרי שירות צבאי בהנדסה קרבית, הופיע כזמר אלמוני של הרכב, התגלגל בין מפעלים באזור התעשייה של הרצליה, הופיע בחתונות, קרא מונים של חברת החשמל, הדריך נוער שוליים והיה סוכן של חברת נעליים, “מה שגרם לי להרגיש בזוי בעיני עצמי.
“לא היה פשוט לפרוץ", הוא מוסיף, “לא בדיוק אוהבים לפרגן. אף אחד לא שש לפרוס את כנפיו על זמר מתחיל. היו לי התנסויות לא נעימות עם חברות תקליטים ועם מפיקים. ניסו להרוג את הסוס בעודו דוהר וציירו את המצב בשחור. לא פעם קיבלתי דחיות מתוך תירוץ שהמצב הכלכלי רע".
מפסידן הגימיקים
את ‘אל תשכחי אותנו' שלח הרי תחילה לחברת תקליטים מפורסמת, כשעדיין חתם בשם יוסי הרי. כשאולפני “טריטון" והמפיק סולו יורמן נרתמו להקלטת השיר, שאותו כתב והלחין הרי בעצמו, נפוץ הגימיק של “מיסטר הרי". זמן רב תהה הקהל מי מסתתר מאחורי הכינוי, כשלתעלומה תרם שם הלהקה שליוותה אותו - “המיסטרים". עבר לא מעט זמן עד שהתגלה שמאחורי ה"מיסטר" הסתתר יוסי.
“השיר הגיע לפסגות ורץ חודשים במצעדי הפזמונים", הוא משחזר, “התמודדתי עם תופעה של מעריצים ומעריצות שהגיעו אלי הביתה. פשוט רצו לראות מי שר את השיר הזה. בהופעות אנשים ניגשו אלי והרעיפו עלי הרבה אהבה. אבל לאט־לאט זה הלך ודעך, בעוד שהניסיונות החוזרים שעשיתי אכלו לי את הכסף".
לדברי הרי, הוא תמיד הופיע ולימד מוזיקה. אך למחייתו ניהל מרכולית, “אם כי ראיתי בכך משהו זמני עם אפשרות לעבור ממנו בכל הכוח למוזיקה". בעודו משרת את הלקוחות מאחורי הדלפק, היו שזמזמו לו את השיר. “לא אגיד שזה עשה לי טוב", הוא אומר בכנות, “כל חיי אני שואף להיות על הבמה ולהגיע ממנה לקהל, אבל נאלצתי לעבוד במינימרקט, מה לעשות. עלי לפרנס ארבעה ילדים ולשם כך אני נאלץ להופיע עם קאברים, למרות שאני מעדיף להופיע עם חומר שלי".
אגב כך נקלע למשבר משפחתי. לפני למעלה משנה התגרש מרעייתו, שולמית, לאחר כ־35 שנות נישואים, מה שהביאו אל הדירה הזמנית. הוא מקווה להיחלץ ממנה עם בת זוגו הנוכחית, ש"גם שמה שולמית".
כיצד קיבלת ב־2005 את החידוש בכוכב נולד של יהודה סעדו ל"אל תשכחי אותנו"?
“סעדו שר את השיר בסטייל שלו, בסגנון קצת יותר מזרחי. אם ציפיתי שהחידוש שלו יביא אותי לאיזשהו מקום, זה לא קרה".
נפגשתם?
“לא. אני לא אחד שרץ לדברים כאלה".
זה יכול היה להיות גימיק טוב.
“אתה יודע כמה גימיקים כאלה הפסדתי?"
כעת מכוון הרי כל כולו למימוש החלום של הוצאת אלבום חדש. עד שיופיע, הוא מקפיד לסיים כל הופעה עם “אל תשכחי אותנו" והקהל מצטרף אליו כמו אל תפילה.
בטרם פרידה, נוטל הרי לידיו את הגיטרה ומשמיע את השיר החדש. זהו שיר אישי, צובט לב, החושף דרמה במשפחתו ומוקדש לאמו, פורטונה. איכשהו הוא מזכיר את “אל תשכחי אותנו". אותו זמר, אותו מפיק מוזיקלי – אילן וירצברג, שהפיק גם את “אל תשכחי אותנו". נקווה הפעם למזל אחר.