בשני קולות: רפי וייכרט הוציא ספר-תקליטור חדש בשיתוף עם קובי פז

שיתוף פעולה: רפי וייכרט הוא משורר מצליח, מתרגם, פרופסור לספרות ומרצה מבוקש. בימים אלה הוציא לאור ב"קשב לשירה", הוצאת הספרים הפרטית שלו, את “בקצה הבדידות", ספר־תקליטור משיריו, שאותם הלחין ושר הזמר קובי פז. האם לא די לך בשירה שלך ככתיבתה? - אני שואל את וייכרט. “ברגע ששיתוף פעולה כזה מכבד הן את אמנות המילה, הן את אמנות המוזיקה, בעיני זאת עוד דרך מכובדת להגיע לקהל", הוא משיב, “עם זאת, חשוב לי עם מי אני הולך. לא אשתף פעולה עם מלחין שהמוזיקה שלו לא קולעת לטעמי. שיתוף פעולה כזה מכוון לקהל אנין טעם. אין לי יומרה לפנות לקהל המונים, הממלא קיסריות".

"בקצה הבדידות" מופיע בניהולו המוזיקלי של רמי הראל, ארבע שנים לאחר “חוטים", ספר־תקליטור שבו הגיש הזמר עודד גדיר משיריו של וייכרט, שאותם הלחין. “זאת לא הייתה יוזמה שלי", חשוב למשורר להבהיר, “אלא תוצאה של חברות ושל הוקרה הדדית ביני לבין קובי. לאחר שהוא כבר שלח את ידו בהלחנת שירי משוררים, נפגשנו לצורך ערב שהוקדש לספר תרגומיו של נתן יונתן לשיריו של איציק מאנגר, שהופיע ב'קשב לשירה'. המפגש הביא את קובי להלחין משירי, הופענו במקומות שונים".

מה תפס אותך אצל קובי?

“אולי בכך שלעשייה האמנותית האיכותית שלו יש פוטנציאל מסחרי, כשללחנים שלו יש מידה של קליטות ובו בזמן הם לא מוותרים על המעמקים הטקסטואליים. בנוסף לכך עם החיוניות והחיות שלו יש לו היכולת לגוון. קל להבחין שעשרת הלחנים באלבום, אין בהם אחד שדומה למשנהו. זה כבש אותי מהרגע הראשון".

וייכרט בן 52, פז עוד לא בן 31. “לא גדלתי על שירתו של רפי ועד שנפגשנו, שירה מודרנית לא דיברה אלי", מודה פז. “לעומת זאת, גדלתי על שירה, שמגיל מאוד צעיר אני אוהב לקרוא, כולל שירתו של אברהם חלפי, שהיה חבר של המשפחה שלנו".

מה הקסים אותך בשירה של רפי?

“היכולת שלו לכתוב בחרוזים ובמשקל, כמו לא מעט משוררים ותיקים, ומצד שני לא להיות כבול אליהם".

פרט לשיר “שוב אנחנו כאן", שווייכרט כתב כשכבר היה לו לחן מוכן, פז הלחין את כל השירים שבאלבום לאחר שבחר אותם תוך כדי עיון בספריו של וייכרט. “מה שחיבר בינינו", מעיר פז, “זה הנוף האורגני של תל אביב, שמוכר לכל אחד מאיתנו מהילדות שלו".

“זהו ספר־אלבום, שנעשה בצורה מוקפדת מתוך אהבה לדבר, כשהשירים בו מנוקדים לצד התווים, עם דגש על הצד החזותי", מציין וייכרט, “זה לא מהאלבומים שמהם מושמע להיט או שניים ואחרי זה מעלים אבק על המדף, אלא יהיה נעים לחזור אליו שוב ושוב".

"לגו מאוד איכותי"

וייכרט הוא תל אביבי מבטן ומלידה. אבל כבן להורים ניצולי שואה, שעלו ב"עליית גומולקה" מפולין, שם ייסד סבו תיאטרון יידי, הוא גם רווי תרבות פולנית. לדבריו, נטה תמיד לשירה ולא לפרוזה. “שירה ופרוזה אלה הן שתי פעולות שונות של המוח", הוא סבור, “אם בפרוזה יש עלילה מתפתחת, שיר בנוי מקרעי מציאות. לכן, פחות אנשים מבינים שירה ויש שאף פוחדים ממנה".

את “קשב לשירה" הקים וייכרט עם המשוררים המנוחים משה דור וגיורא לשם. המטרה של וייכרט, המתרגם מספר אחת לעברית של שירי המשוררת כלת פרס נובל ויסלבה שימבורסקה, הייתה להערות לעברית ממיטב שירת העולם, אבל מהר מאוד ההוצאה הייתה לאבן שואבת למשוררי כחול־לבן.

פז, בוגר רימון והאקדמיה למוזיקה בירושלים, בא ממשפחה מוזיקלית. אמו, גליה רבינוביץ', זימרה בשנות ה־70 בהרכב “האחיות רבינוביץ'" עם אחיותיה הדסה ונירה. “שירת היידיש הייתה אצלנו בבית חלק מהיומיום במקביל לשירת הלדינו, באשר סבא שלי ניצול שואה מסלוניקי", הוא מספר, “מוזיקת הבלקן בדם שלי ואני מנגן, בין השאר בבוזוקי".

גם לווייכרט “השכלה מוזיקלית": "מגיל 14 עבדתי בחברת תקליטים", הוא מספר, “המונח רוק כבד לא זר לי, אבל השירים שלי מהורהרים ושקטים - ומטבעם נוטים למוזיקה אחרת". “למרות דברים אלה, בטקסט של השיר ‘ערב רע', רפי נותן ברוק", מעיר פז.

היה עליך להתאים את השירים למוזיקה של קובי?

“זה לא, אבל בשיר ‘בקצה הבדידות', שאותו כתבתי כנוקטורנו של ארבע שורות, אפשרתי לו לפרק את השיר ולהרכיב אותו מחדש, רעיון מבריק בעיני". פז: “מבחינתי, זה היה כמו לחזור ולשחק בלגו, כשהפעם זה היה לגו מאוד־מאוד איכותי".

וייכרט, המלמד באוניברסיטת חיפה, במכללות ובסדנאות ספרותיות, משמש כראש ועדת מקצוע הספרות במשרד החינוך, האחראית על תוכני הלימוד של מקצוע הספרות תוך כדי התמודדות עם מציאות שבה הנהייה למקצוע הזה, כמו למקצועות אחרים במדעי הרוח, נחלשה בשנים האחרונות.

ועדה זו עלתה לכותרות בעקבות הפרשה שנוצרה סביב “גדר חיה", ספרה של דורית רביניאן. כזכור, בדצמבר 2015 הוחלט על ידי משרד החינוך שלא לכלול את הספר בלימודי החובה של מגמת הספרות המוגברת. בין הסיבות שניתנו לכך הייתה גם זו, שלפיה "לנוער בגיל ההתבגרות אין ראייה מערכתית הכוללת שיקולים של שמירת הזהות של העם ומשמעות ההתבוללות".

“הוועדה שבראשותי החליטה ברוב קולות על כך שהיצירה תילמד בבתי הספר התיכוניים כיצירה אחת מיני רבות שמורים יכלו לבחור בה", מבהיר וייכרט, “אבל הגורמים שמעלינו החליטו לא לאשר את הספר להוראה".

למה זה גרם?

“כפי שקורה לא פעם, כשמנסים לעצור יצירות ספרות, הן זוכות לתהודה רבה יותר. כך זכה ספרה של רביניאן ליחסי ציבור מעל ומעבר לצפוי. נראה לי שבעידן שלנו עבר זמנם של איסורים כאלה".